הפיראטיות מצילה את היסטוריית התכנה

מאמר זה הוא תרגום של מאמר באנגלית, שחשבתי שהוא כה חשוב לנקודת המבט שלנו כאזרחים של העולם הדיגיטלי שיש להפיצו כמה שיותר. הוא פרי מקלדתו של Benj Edwards ומפורסם כאן באישורו. מכיוון שבכמה מקומות הוא מתייחס לחוקים אמריקאיים, הסכים עורך הדין יהונתן קלינגר להוסיף הערה בסוף המאמר לגבי החוק בישראל, ונתונה לו תודתי.

בתוך הוויכוח הנסוב סביב חקיקה אנטי-פיראטית שנויה במחלוקת כמו SOPA ו PIPA, הדיון הציבורי בנושא הפיראטיות נוטה לסוב על ההווה או העתיד הקרוב. כמקומות עבודה והכנסות נמצאות בסכנה אפשרית, אנחנו מודאגים, באופן מובן, ממי ניזוק (או לא)  על ידי פיראטיות היום.

אני כאן כדי להציע נקודת מבט שונה, לפחות בכל המדובר בפיראטיות תוכנה. בעוד השכפול הבלתי מורשה של תוכנה גורם ללא ספק הפסד כספי כלשהו בטווח הקצר, התמונה נראית אחרת אם לוקחים צעד אחורה. בקונטקסט היסטורי, היתרונות של פיראטיות תוכנה עולים בהרבה על העלויות קצרות הטווח. אם אכפת לכם מהיסטוריה של הטכנולוגיה, למעשה, אתם צריכים להיות אסירי תודה שאנשים מעתיקים תוכנה ללא רשות.

אולי זה נוגד את האינטואיציה, אבל פיראטיות למעשה הצילה יותר תכנות מאשר היא הרסה. פיראטים כבר הצילו עשרות אלפי תכנות מכלייה, והוכיחו עצמם שומריה הבלתי מכוונים של תרבותנו הדיגיטלית.

פיראטי תוכנה מקדמים הישרדות על ידי תפוצה ואי-תלות במדיום. כמו נמלה שעובדת כחלק ממערכת גדולה יותר שהיא אינה מבינה, הפעילות האנוכית של כל פיראט דיגיטלי, כשמביטים בסך הכל, יצרה קור מידע יתיר שמבטיח שיצירות דיגיטליות רבות ימשיכו להתקיים. ההשפעה המשמרת של פיראטיות, בעוד שאינה מוכרת לציבור, אינה דבר חדש, למען האמת. לאורך מאות שנים הלוחות, המגילות והספרים שאנשים הרבו להעתיק ולהפיץ שרדו להווה. ספריות בכל מקום היו נשארות נטולות  הומרוס, בייוולף ואפילו התנ"ך ללא העתקה בלתי מורשית.

ההבדל העיקרי בין אז והיום הוא שתוכנה מתבלה לאורך שנים במקום לאורכן של מאות, דבר ההופך את השימור דרך שכפול למעשה בלתי חוקי. וזוהי בעיה חמורה: אלפי פיסות של יצירות דיגיטליות בעלות חשיבות תרבותית נעלמות לאוויר הדק בעוד אנו מדברים.

תעלומת התוכנה הנעלמת

לבה של בעיית התוכנה הנעלמת, כיום, נמצאת בחוסר הנצחיות העיקש של מדיה מגנטית. לדיסקטים, המדיום הנבחר של המחשבים של פעם, יש אורך חיים קצוב מאוד: הערכות של יכולת שימור המידע בדיסקט נעות בין שנה אחת לשלושים תחת תנאים אידאליים.

דיסקט מאחסן מידע בצורה של מטען מגנטי על עיגול פלסטי שהוכן במיוחד. במהלך הזמן המטען המייצג את המידע נחלש עד לנקודה בה כוננים אינם מסוגלים לקרוא אותו יותר. בנקודה זו תוכן הדיסקט למעשה אבד. דבר זה נהיה מטריד במיוחד כשחושבים על כך שמוציאים  לאור החלו להוציא תוכנה על דיסקטים לפני מעל שלושים שנה. רוב הדיסקטים הללו אינם קריאים היום והתוכנה המאוחסנת עליהם התערבלה באופן בלתי הפיך. אם התכוונתם לגבות את הדיסקטים הישנים שבעליית הגג שלכם, יש לי חדשות רעות: זה כנראה מאוחר מדי.

אם זה לא היה מספיק גרוע, מו"לים של תוכנה השקיעו שעות-אדם רבות מספור בשנות השמונים המאוחרות בכדי למנוע מאיתנו להכניס עבודת לארכיונים. על מנת להילחם בפיראטיות, הם פיתחו דרכים לנעול את התוכנה שלהם לדיסקט מורשה יחיד. שיטת הגנה נגד העתקה אחת לדוגמה הייתה כרוכה בהכנסת בלוק מידע מושחת לדיסק כדי לחנוק פרוצדורות העתקה בעלות בדיקת שגיאות. זה עבד כל כך טוב שזה גם מנע ניסיונות כנים לגבות תכנות שנקנו באופן חוקי לחלוטין. אם שיטות מניעת ההעתקה האלה היו חסינות לחלוטין, כמכוון, וחקי זכויות היוצרים היו מכובדים, אזי רוב התוכנות שהופצו על אותם דיסקטים דוהים היו עכשיו אבודים לנצח. יצירות תרבותיות ידועות של דור שלם היו נכחדות בשל תאוות בצע הנוגעת לשליטה במדיה.

לא רק דיסקטים הם תחת איום. אלפי משחקים שנמכרו על מחסניות ROM ובמכונות ארקייד קשים היום לאיתור ויכולים להיות מורצים רק על חומרה אלקטרונית שבסופו של דבר תידרדר לאי-שמישות. מוציאים לאור הוציאו מחדש מספר קטן של המשחקים הבולטים ביותר שלהם על פלטפורמות חדשות יותר, אך הרוב הגדול של משחקי וידאו ותיקים לא מקבל את הטיפול הזה. פיראטים משחררים את הנתונים משבבי ה- ROM הללו ומאפשרים להם להיות משוחקים, דרך אמולציית תוכנה, על קונסולות חדשות יותר ומחשבים אישיים.

העתקה פיראטית גם מאפשרת לספריות משחקים מארצות זרות להיות זמינות למחקר להיסטוריונים. משחקים מסוימים הופיעו רק על מחסניות כתיבות ביפן דרך שיטות כמו Nintendo Power flash cart, וה-  BS-X Satellaview. אלה יהיו לחלוטין מחוץ להישג ידם של היסטוריונים מערביים כיום ללא מאמצים מוקדמים יותר לגבות אותם באופן בלתי חוקי. לדגימה של במה דברים אמורים כשזה נודע לתוכנה נגוזה, בואו נסתכל על תעשיית משחקי הוידאו. מאגר הנתונים הגדול ביותר ברשת למשחקי וידאו ומחשב, MobyGames, מכיל תיעוד של כ-60,000 משחקים כיום. בערך 23,000 מהכותרים הללו יצאו לראשונה על מערכות מחשב שהשתמשו בדיסקטים או קלטות כמדיום האחסון וההפצה העיקרי שלהן.

עשרים ושלושה אלף משחקים! אם הדברים היו הולכים לפי המו"לים וחוקי זכויות היוצרים, כמעט כל המשחקים הללו היו נמחקים מעל פני האדמה בשל התנוונות מדיה במהלך עשר השנים הקרובות. רבים מהם היו אבודים כבר היום.

במהלך העשור האחרון, אספנים וארכיבאים מרכיבים אוספים של תוכנה שייצורה הופסק למכונות ישנות (חשבו על ה"אפל 2", קומודור 64 ודומיהם) וסוחרים בהם דרך שירותי שיתוף קבצים ואתרי "נוטשה". בתהליך זה הם יצרו ספריית תוכנה מחתרתית, שלמרות גילה הצעיר יחסית, מרגישה כמו הארכיון האבוד של תרבות דיגיטלית עתיקה. כעיתונאי והיסטוריון, דרושים לי אוספים אלה של תוכנה פיראטית בכדי לעשות את עבודתי. הייתי מעדיף שזה לא היה כך, אבל אין שום חלופה חוקית (עוד על כך בהמשך). האיסוף הנדרש ליצירת ספרייה מחתרתית זו – משאב נחוץ להיסטוריונים עתידיים – היא מעשה אמיץ של סרבנות אזרחית שחייב להמשיך אם אנו רוצים לשמור על המורשת הדיגיטלית שלנו. כפי שנראה, האיומים הגדולים ביותר להיסטוריית התוכנה אינם נמצאים מאחורינו, אלא לפנינו.

מדוע לשמר תוכנה?

לפני שאנו ממשיכים, בואו ניקח צעד אחורה ונבחן מדוע אנו צריכים לשמר תוכנה מלכתחילה. תוכנה נראית לרוב חסרת חשיבות בגלל טבעה הבלתי גשמי. זהו ביטוי דינמי של אלקטרונים על צג מחשב וזה לא נראה כמשמעותי, אינסטינקטיבית, למחוחות שהתפתחו לזהות ערך בחפצים פיזיים.

אבל תוכנה היא גם כלי בעל עצמה שהשליטה בו אומרת משהו חזק על הציביליזציה שלנו. אם נטייל במוזיאון, אנחנו יכולים לקבל מושג טוב על הפוטנציאל של חברה כלשהי על ידי בחינת הכלים שלה. אם ציביליזציה מסוימת יכלה לבנות מכונות דיש, למשל, אנו יודעים שהם יכלו לקצור ולעבד חיטה הרבה יותר מהר מאנשים מאה שנה לפני כן. זה, בתורו, יכול להסביר גידול פתאומי ידוע באוכלוסיה.

באופן דומה, אנו יכולים למדוד את הפוטנציאל של האנושות לאחרונה על ידי התבוננות בכלי התוכנה שלה. היסטוריונים עתידיים עשויים עסוק בכיצד אנשים השיגו אפקט קולי סוראליסטי במוזיקה או יצאו את סרטי האנימציה הממוחשבת של היום. הם עשויים לתהות באיזו נקודה כלי מסוים איפשר את מניפולציות התמונה הראליסטיות והפנטסטיות שכיום שולטות בתחום הפרסום. בלא ידע וגישה ניסויית לגרסאות שונות של Auto-Tune, Pixar RenderMan, ו- Adobe Photoshop, יהיה להם קשה למצוא תשובות מדויקות לשאלות אלה.

תוכנה היא גם בידור. היא תרבות. כמו ספרים מוזיקה וסרטים לפניה, צורת האמנות המבוטאת בתוכנות בידוריות – לרוב משחקים – גם שיקפה וגם השפיעה על ההתנהגות התרבותית של כמה דורות מסביב לעולם. האם יש אמריקאי בין הגילאים 15 ו- 35 שלא יודע מי זה מריו? (אני בטוח שתוכלו למצוא מישהו שלא שמע על מריו, אבל הטא היה נעול במרתף משנת 1980 ועד 1999).

הודות לעבודתם של משמרים המתעלמים מהחוק, היסטוריונים עתידיים יוכלו להגות באופן מלא יותר בהשפעתו התרבותית של מריו ולענות על שאלות עמוקות , משניות יותר כמו "מדוע לבשו אנשים חולצות טי עם אנשי פטריות מפוקסלים עליהן?" ו-"באילו משחקים, בדיוק, הופיע מריו, ומדוע?". זה אפשרי שנינטנדו עוד תהיה קיימת 200 שנה מעכשיו, אבל זה לא סביר שהיא תספק את כל התשובות. החברה רק תספר את ההיסטוריה שמיטיבה עם האינטרס המסחרי שלה (Super Mario Bros. 3, שוב ושוב). היסטוריונים יראו לך הכל, ללא הגבלה – אפילו  Hotel Mario ,Mario Roulette, ו- I Am A Teacher: Super Mario Sweater. אף אחד מהמשחקים האלה לא ישרוד 200 שנה ללא פיראטיות, משום שנינטנדו תעדיף שהכותרים הללו,  המביכים ברמה הנמוכה שלהם, ירקבו להם בקבר שנאטם בידי חוקי זכויות יוצרים.

מדוע אנחנו עלולים להפסיד הכל

היה נחמד אם בעיית התוכנה הנעלמת הייתה מוגבלת לעבר, אך ישנה מקבילה מטרידה בפעולה בשוק התוכנה העכשווי. חנויות אפליקציות ושיטות הפצה דיגיטליות אחרות – שלרוב קושרות תוכנה נרכשת לרישיון יחיד, או לעתים למכונה יחידה באופן בלתי ניתן להתרה – מאיימות לשלול מאיתנו אפילו עוד יותר תוכנה בעתיד הקרוב.

הודות לאימוץ רחב היקף של ניהול זכויות קניין דיגיטלי (DRM) אגרסיבי, ודגמי הפצה בעלי מקור יחיד, רוב התוכנה המופצת דיגיטלית תיעלם מהתיעוד ההיסטורי כשהחנויות הללו יסגרו. והאמינו לי, הן יסגרו יום אחד. אם זה לא מפחיד אתכם, אז אתם צריכים משל היסטורי ללימוד הלקח. הנה הוא:

דמיינו לכם שמו"ל של חצי מליון ספרים שונים לפתע פסק מלפעול ובאורח קסם הפך את כל עותקי הספרים שנמכרו לבלתי קריאים. פוף. המידע שהוכל בהם פשוט נגוז. זו תהיה קטסטרופה תרבותית בסדר הגודל של שריפתה של הספרייה הגדולה של אלכסנדריה בשנת 48 לפני הספירה. באותה שריפה רוב ספרי ההיסטוריה התרבותית של העולם המערבי עד אותה עת הפכו לאפר.

עכשיו הסתכלו על חנות האפליקציות של אייטיונז, מאגר בן 500,000 אפליקציות של תרבות דיגיטלית. הוא נשלט בידי חברה יחידה, ויום אחד, כשהוא ייסגר (או יפסיק לתמוך באפליקציות ישנות יותר, כמו שאפל כבר עשתה עם האייפוד הקלאסי), גישה חוקית לכל אותן אפליקציות תיעלם. אפליקציות שנרכשו, נעולות ל iDevice מסוים, יפגשו את סופן כשאותם גאדג'טים יפסיקו לעבוד, מה שהם צפויים לעשות. אפילו לפני כן, אפליקציות ישנות יותר ידהו וייעלמו כשמפתחיהן יסרבו לשלם את 100$ לשנה הדרושים לשמור על סחורותיהם רשומות בחנות.

מנקודות מבט היסטורית, אנו יכולים רק לקוות שהאקרים ופיראטיםמספיקים להקים ארכיונים של מה שהם רק יכולים להשיג משירותי הורדה כגון iTunes App Store, PlayStation Store, Wii Shop Channel, Xbox Live Arcade וחנויות אפליקציות מקוונות אחרות.

ומה לגבי תוכנות ענן? אם כל כלי התוכנה שלנו הופכים לריכוזיים ורצים מעל גבי האינטרנט, יהיה קשה להעתיק אותם פיראטית, מה שגם אומר שהם לא ישתמרו. זה רע להיסטוריה.

כאשר פלאו-אנתרופולוגים תוהים עם ראש קלוביס בן 13,000 שנה יכול לחסל ביזון, הם מחברים אחד לחנית ונותנים לו לעוף. עם זאת, אם ראשי חניתות היו מעודכנים אוטומטית בענן במהלך פיתוחם, יכולנו לפגוש רק את הגרסה האחרונה בתהליך הפיתוח שלהם. ראשי קלוביס לא היו קיימים היום ואנחנו היינו תוהים כיצד הצליחו אינדיאנים לצוד חיות ציד עם קליעים בעלי חוד אורניום.

בעוד אתם הוגים בנקודה האחרונה, חישבו על זה: איך נראה הממשק של ג'ימייל רק לפני שנה? איך עבדו מפות גוגול לפני שנוספה תצפית הרחוב (Street View)?  בלא יכולת גישה ניסויית לגרסאות ישנות יותר של כלי תוכנה מבוססי-ענן, סיבטוריונים עתידיים יצטרכו להיות תלויים בתצלומי מסך ועדויות אישיות בכדי לפענח מה ביו מסוגלים לעשות הכלים בכל נקודת זמן, אם בכלל הם עוד יהיו קיימים. אבל אם להיסטוריונים תישאר יכולת גישה לגרסאות ישנות של תוכנה לא-עננית, הם יוכלו להשתמש בכלים הללו, כמו בראש קלוביס, לשכפל ניסויית את הפעילויות של אנשים בעבר. לדוגמה, הם יוכלו להריץ את מעבד התמלילים AtariWriter על אמולטור של אטארי 800 כדי לשחזר מסמך משנות השמונים בצורה תסביר את הפורמט שלו.

הסתמכות מוחלטת על משחקי ענן (חישבו OnLive) גם היא רעיון רע מאוד. לצפות מ OnLive לשמר תוכנות משחק היא כמו לצפות מבית הקולנוע המקומי לשמר את היסטוריית הקולנוע. מוקרן שם רק מה שמוצדק כלכלית באותו זמן, והשאר נזרק. כך גם יעבדו משחקי הענן.

הספרייה הגדולה כבר בוערת ואנחנו רק מתחילים להריח את העשן.

כשההיסטוריה בבעלות תאגידים, הם משנים אותה

ניהול הזכויות הדיגיטלי (נז"ד) הנמצא בחנויות אפליקציות היום מהווה איום משמעותי להבנתנו העתידית של ההיסטוריה. ברור, החברות שיוצרות את התוכנות הנ"ל הן בעלות הזכויות אליהן עכשיו, אבל ברגע שיצירה נצרכת ומוטמעת לתוך תרבות ההמונים, היא שייכת לכל העידנים. היא עוטה תפקיד גדול יותר מזה של מוצר מסחרי ועותקים של העבודה צריכים להיות שמורים ומוגנים כאוצרות תרבותיים.

קשה להגן ולשמר מה שעלול להשתנות או להיעלם בכל רגע. אם קלטות וידאו היו עובדות עמו חנויות אפליקציות, ג'ורג' לוקאס היה יכול להכריח את כולנו לשדרג את סרטי "מלחמת הכוכבים" שקנינו ל"גרסה המיוחדת" (לשמירה על תאימות עם LucasOS, כמובן), תוך שכתוב הגרסאות המקוריות בתהליך זה. לעזאזל, הוא יכול היה להחליט יום אחד שהוא לא אוהב את הסרטים כלל ולהחליף אותם בעותקים של "ווילו והנסיכה". זו תהיה זכותו החוקית, אבל זה גם שוד תרבותי.

מציק לי שתוכנות ל iOS מתעדכנות כיום בקצב דוהר שמוחק גרסאות קודמות אלא אם כן התאמצתם לשמר אותן. זוהי פונקציונליות נוחה ונהדרת בדרכים רבות, אבל המנהג הזה גם משכתב את ההיסטוריה עם כל הורדה. מה היה קורה אם פוטושופ הייתה מתעדכנת בדרך זו לאורך שנות התשעים? האם למישהו היה נשאר עותק של הגרסה הראשונה שיכלה לעבוד עם שכבות? פיסת תוכנה בעלת חשיבות היסטורית זו הייתה אובדת. בדומה לכך, אם נעבור לשיטת עדכון אוטומטית, נשלט לחלוטין ובעלת מקור יחיד לכל היישומים למחשב האישי – ואנחנו כמעט שם, עם חלונות 8, אגב – אנו נהרוס חפצי ערך דיגיטליים בלהט שטרם נראה כמותו.

על ידי קבלת נז"ד מגביל לחיינו, אנחנו נותנים לכל המוציאים לאור של מדיה, לא רק אלה של תוכנה, את הכח למחוק, לשלוט או לשנות היסטוריה תרבותית דיגיטלית אם רצונם בכך. זוהי הסיבה בעטייה נז"ד מרגיש שגוי באופן בסיסי מנקודת מבט הומניסטית: הוא קושר קשר, יחד עם מעבר הזמן, לשלול מהאנושות את פירות התרבות שלה.  בוודאי שכל יוצר של תוכנה זכאי לתגמול נאות של זכויות שכפול בלעדיות לתקופה מסוימת, כמו שניתן היום, אבל רק במובן חוקי רך, לא עם מנעול וירטואלי שפוגע בשימור ההיסטוריה.

בואו לא נחזור על מה שקרה לפני אלפיים שנה באלכסנדריה. המגילות היחידות ששרדו את השרפה של הספרייה הגדולה היו אלו שהועתקו והופצו, כנראה ללא הרשאת יוצריהן. (למרבה הצער, מנהלי הספרייה הגבילו את הגישה לספרייה מאוד בכדי למנוע זאת, אז טקסטים מעטים בלבד ניצלו מהשמדה). אם לא נפתח את הדלתות לשימור חוקי של תוכנה באשר היא, לציביליזציות בעוד אלפי שנים יהיו רק עותקים של תוכנות אותן פיראטים שכפלו והפיצו באופן לא חוקי בזמן שהיצירות עוד היו זמינות רשמית.

ההשפעה התרבותית של תוכנה שווה לפחות  לזו של כל תוצר יצירתי. הגיע הזמן לשמר חוקית את צורת האמנות הדיגיטלית הזו בספריות לצדם של ספרים וסרטים. הקמה של ספריה שכזו, עם זאת, היא מטלה קשה ביותר.

צרתו של הספרן הדיגיטלי

אם ברצונכם ללמוד את ההיסטוריה של התרבות שלנו עד ההווה, סביר שתלכו לספרייה. שם תוכלו למצוא אוספים מקיפים של נתונים אנלוגיים למחקר בחינם. אם אתם רוצים לחקור תוכנה באותו אופן, אין לכם מזל: תפעול של ספריית תוכנה מעשית ומקיפה הוא בלתי חוקי כרגע בארצות הברית.

שלא תטעו: ניתן ליצור ספריית תוכנה חוקית, אבל היישום שלה יהפוך אותה לכמעט חסרת תועלת. הדבר הכי טוב אותו יכולה ספרייה לקוות לעשות, במגבלות החוק, הוא להחזיק מלאי של עותקים פיזיים של שכפולים חוקיים של מדיית תוכנה על מדפים פיזיים. זה אומר שכל הבעיות של מדיה מתנוונת ושיצאה משימוש נשארות בתוקף. זה יתפוס המון מקום ומעט מאוד שמבטיח שיהיה אפשר לגשת למה שנמצא באותן ערימות. גישה מעשית יותר לספריית תוכנה תהיה לשחרר את הנתונים ממדיה קבועה ולאחסן אותה במערכים של דיסקים קשיחים יתירים. ספריות יוכלו לשדרג את המערכים לאורך זמן כדי להמנע מיציאה מכלל שימוש, וניתן יהיה להעביר את התוכנות בקלות ברשת כך שתורץ על אמולטורים (שיידמו את הפלטפורמות המקוריות שלהן) למחקר היסטורי.

למרבה הצער, הגישה המעשית אינה עובדת מכיוון שכיום, על פי חוקי זכויות היוצרים של ארצות הברית, העתקה של תוכנה – חלק חיוני בשחרורה מהמדיה המקורית שלה – ושיתופה בלא אישור מהמוציא לאור אינן חוקיות (החוק מתיר עותקי גיבוי חוקיים, אבל לא ניתן לשתף אותם עם אנשים אחרים). בנוסף לכך, תחת חוק ה-DMCA עקיפת הגנות נגד העתקה בכדי לאפשר אותם עותקי גיבוי אינה חוקית מלכתחילה.

ברגע זה ישנן ספריות שמאחסנות דיסקטים על מדפיהן משל היו ספרים. ארגונים אלו מניחים בטעות שכמו ספרים, הנתונים על אותם דיסקטים יחזיקו מעמד עד אין קץ אם יגנו עליהם מפגעי מזג האוויר. אבל אין דבר שהם יכולים לעשות כדי למנוע את אובדן המידע לחלוטין. הנתונים צריכים להיות מועתקים לתווך חדש. בשלב כלשהו יהיה צריך להפר – או לשנות –  את החוק.

ההנחות שאבד עליהן הקלח בזכויות יוצרים

לחוקי הגנת זכויות היוצרים בארצות הברית כיום יש כוונות טובות, אבל בסופו של דבר הם מסכנים הישרדותו של רכוש דיגיטלי בגלל שהם אינם מתחשבים בקצב המהיר של התנוונות והתיישנות של מדיה דיגיטלית.

חוקי הגנת היוצרים האמריקאיים מניחים, בצורה התואמת את המאה ה-19, שהיצירות הנידונות יישארו קבועות לבטח במדיום שלהן עד מעברן לנחלת הכלל, או אז ניתן להשתמש בהן בחופשיות. חישבו על ספרי נייר, למשל, שיכולים להחזיק מידע במשך אלפי שנים בתנאים אופטימליים. במקרה של מידע דיגיטלי, תוכנות רבות יעלמו מעל פני האדמה עשורים רבים לפני שתקופת ההגנה הנדרשת תפוג (תקופה של 95 שנה לרוב התוכנה היוצאת לאור בארצות הברית). התנוונות תווך והתיישנות יגבו את מחירם מתוכנות הרבה לפני שספרייה כלשהי תוכל לעשות גיבויים חוקיים ושימושיים.

פתרון אפשרי הוא להגביל את תנאי זכויות היוצרים על תוכנה לתקופה הגיונית יותר – נגיד מקסימום 20 שנה. אז יהיה לארכיבאים סיכוי גדול הרבה יותר למצוא ולאחסן את התוכנה הישנה לפני שתדרדר לתהום הנשייה. בנוסף צריך להתיר בחוק לספרנים לעקוף הגנות נגד העתקה בכדי להכניס תוכנות לארכיון. כיום ישנן השגות המתירות שבירת נז"ד תחת נסיבות צרות מאוד בחוק ה DMCA, איך הן אינן מספיקות.

באופן חלופי, יכול חוק חדש לדרוש ממו"לים שמבקשים הגנת זכויות יוצרים להפקיד גרסאות נטולות נז"ד של תוכנות לספריית הקונגרס האמריקאית לשימור שאינו תלוי תווך. מאוחר יותר יהיה אפשר "לשאול" אות התוכנה באופן מוגבל על ידי אלה המבצעים מחקר בספרייה. במקרה הצורך ניתן יהיה להפוך את המקורות הדיגיטליים בספרייה לזמינים רק לאחר תקופת זמן, נאמר חמש שנים, בכדי להוסיף הגנה על אינטרסים מסחריים.

אל תתנו לתוכנה להיעלם

אנו חיים בציביליזציה הנשלטת על ידי מסחר ואלו שמרוויחים ממנו, ולכן אינסטינקטיבית אנו רוצים להגן על העושים עסקים באופן הוגן. ישנם אלו בינינו אשר, במרדף אחר המטרה הזו, היו רוצים לתקוף פיראטיות עם חקיקה קשה וכבדה. אבל פיראטיות, שהיא מובנית ובלתי ניתנת להפרדה מהפצה דיגיטלית, לעולם לא תוכל להיות נשלטת לחלוטין בלי לאבד חירות. חקיקה שמנסה לעשות כן רק תחדיר את המנהג עמוק יותר למחתרת בעוד היא מענישה את מי שאפילו אינו עוסק בו על ידי סירוס הטכנולוגיה שמאפשרת קיום תוכנה מלכתחילה.

כרגע אתם יכולים להשיג פחות או יותר כל יצירה בידורית אות תוכנת מחשב בחינם, אם תנסו מספיק. למרות זאת, מיליונים של אנשים עדיין משלמים כסף אמתי כדי להשיג עותקים חוקיים של תוכנות, סרטים ומוזיקה ותוך כדי כך מגדילים את התעשיות הללו ועושים אותן רווחיות יותר מאי פעם. העובדה שאנשים עדיין קונים גישה למדיה דיגיטלית בכמויות גדולות משמעה שפיראטיות פשוט אינה הבעיה שהם עושים ממנה. למשעה, פיראטיות עצמה היא הפתרון לבעיה אחרת: הבעיה של קניין רוחני המוגן יתר-על-המידה. יהיה זה נפלא אם אותן חברות המשתמשות בנז"ד מגביל ודוחפות לחקיקה אגרסיבית יותר נגד פיראטיות יראו אצורך להיות קצת פחות תאוות רווח למען טובת הכלל ההיסטורית, אך מכיוון שזוהי לעתים נדירות תכלית השוק החופשי, היאזרו בסבלנות.

זוהי חובתנו כדור לשמר את ההיסטוריה התרבותית שלנו. אנו חייבים גם לעמול ליישום רפורמות בחוקי זכויות היוצרים שיאפשרו לתוכנה לתפוס את מקומה הראוי בארכיונים ההיסטוריים ללא תלות בעבודתם של פיראטים. אם אתם אוהבים תוכנה, קנו אותה, השתמשו בה ותגמלו את האנשים אשר יצרו אותה. אני עושה זאת כל הזמן, ואני תומך בזכותה של התעשייה להרוויח כסף ממוצריה. אבל אל תפחדו לעמוד על זכויותיכם התרבותיות. אם אתם רואים נז"ד מגביל והגנת העתקה שמאיימת על שימור ההיסטוריה, הילחמו בה: העתיקו את היצירה, שימרו אותה בבטחה ולבסוף שתפו אותה כך שלעולם לא תעלם.

אנשים מסוימים יחשבו סרה על מאמצי האיסוף שלכם עכשיו, אבל הם בצד הלא נכון של ההיסטוריה: אף אחד שיחיה עוד 500 שנה לא ישפוט את מעשיכם מפרי החוק לרעה כשיוכל לטעון תוכנה עתיקה ולראות אותה במו עיניו.

 

הערותיו של יהונתן: דווקא בישראל המצב נוח יותר; בין היתר, בעקבות דיונים בכנסת על נסיונות להכניס את הDMCA ההצעה דווקא נדחתה, ויתר על כך, חוק זכויות יוצרים בישראל נותן דווקא הגנות יפות למשתמשי תוכנה. כך, סעיף 24(א) מאפשר בתור זכות חוקית לייצר עותק לצרכי גיבוי. זכות זו היא זכות צרכנית, ולא משהו שניתן להגביל יותר ברשיון תוכנה, שכן יצירת הגיבוי לא תהיה הפרת זכויות יוצרים.  

כך גם ניתן לייצר יצירות נגזרות (כלומר, להתאים את התוכנה לתוכנות אחרות) כדי לשמר אותה, על פי סעיף 24(ב).

נסיונות אחרים להגביל שימוש מותר נפלו בישראל, והחוק מאוד ידידותי למשתמש. אם החוק האמריקאי היה יותר דומה לישראלי, כנראה שלא היינו נמצאים במצב כזה.

7 comments on “הפיראטיות מצילה את היסטוריית התכנה
  1. אני זוכר שקראתי את המאמר הזה ממש לפני כשבועיים, והוא באמת מציג את הדברים מזווית מרתקת ביותר

  2. התמונה של כריכת המגזין Byte מהווה חתיכת היסטוריה בפני עצמה, זה נשמר ע"י פיראטים?

  3. וואו, ממש מרתק וממש נכון.
    ולטל, לא, אני מניח שהכריכה נשמרה בידי אספנים למיניהם וסתם אגרנים – אבל בלי הפיראטיות בכלל ותרבות האימיול והטורנט בקשר לאי-בוקס בפרט, המגזין לא היה נסרק, ולא היה עולה לאינטרנט. ועזוב את זה שהוא לא היה מגיע אליך כרגע מול העיניים – הוא היה מושמד תרבותית ברגע שאותו אספןאגרן אחרון יחליט אחת ולתמיד לעשות סדר ולזרוק את כל ה"זבל" שלו.

  4. זאת באמת זווית שאף פעם לא חשבתי עליה.

    אני גם שמעתי קצת מזמן שה-BBC איבדו חלק מההקלטות המקוריות של דוקטור הו והיה להם קשה למצוא עותקים אחרים שלהם כאשר עותקים פיראטיים היו קיימים למכביר. אבל אני כבר לא בטוח כמה הזיכרון שלי אמין בנושא הזה.

    בכל מקרה, אני חושב שאני אלך לגבות את כל הדיסקים שלי עכשיו.

  5. לאורך כל הזמן שקראתי את הכתבה, לא הבנתי למה היא רלוונטית כשבישראל חוקי זכויות יוצרים הם פחות דרקוניים מארה"ב ומאפשרים בין היתר ליצור עותקים לצורכי שימור.
    בשביל שההיסטוריה תישמר, מספיק שבמדינה אחת בעולם החקיקה תהיה כזו שתבין מהו סדר העדיפויות הנכון, ותשמור על היצירות עד שחוקי זכויות היוצרים במדינות אחרות כבר לא יחולו יותר.

    • אנחנו יכולים רק לקוות שישראל תהפוך ל"מקלט גיבוי" עבור ההיסטוריונים וחובי התכנה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *