איך המשחקים הטובים הרסו לי את התחביב

[המנחה האולימפי מיכאל גורודין מוסיף את פרי מקלדתו למשחקיה. קיראו והפנימו]

במפגש האחרון (סשן, כן?) של המערכה (נו, קמפיין) שאני מנחה בימים אלה, ניגש אלי אחד השחקנים שלי בעיניים כלות. לא אזכיר שמות, רק ארמוז שאותו שחקן הוא גם האיש שעומד מאחורי (ומלפני ומצדדי) האתר הזה ממש. "מיכאל", הוא אמר לי, "ראיתי מהצד את המשחק שהנחית בהנחיה האולימפית בביגור. אני רוצה שהמשחקים שלנו יהיו גם כאלה!". ואני יכול להבין אותו. אבל זה לא יקרה. לא כי אני רשע, ולא כי אני מתקמצן על "הנחיה טובה" או משהו כזה. זה לא יקרה פשוט כי זה לא יכול לקרות. אין שום סיכוי בעולם שהשחקנים הקבועים שלי יוכלו להינות ממה שקיבלו חבורה של חמישה זרים שהנחיתי להם משחק אחד פעם אחת בשיפולי מודיעין.

למה? כי משחקי כנס טובים הם מה שהורס את התחביב שלנו.

סיפור ראשון: לפני כמה שנים טובות, חשקה נפשי במערכה. בשלב הזה בחיי הייתי כבר מנחה כנסים מוערך למדי. המשחקים שלי התמלאו, השחקנים יצאו מרוצים, ואפילו עשיתי כמה פרוייקטים מעניינים. בשורה התחתונה – באמת הרגשתי שאני יודע מה אני עושה. זה היה בשלהי הצבא, והפעם האחרונה שבה השתתפתי במערכת משחק כלשהי הייתה אי שם בסביבות התיכון המוקדם. "אבל הי", אמרתי לעצמי, "אתה מנחה טוב – אתה תסתדר". קוששתי שחקנים, ויצאתי לדרך.

…ונפלתי על האף. חזק. העסק החזיק מעמד כמה חודשים בודדים טובים, אבל זאת הייתה מערכת משחק מזעזעת. לא הצלחתי להבין איך אני בא לכנסים ועושה משחקים מוצלחים, ואז חוזר הביתה, ופעם אחר פעם מוציא פשוט קקי.

כמה שנים קדימה, אני מנסה שוב. עם שחקנים טובים יותר, ורעיון טוב יותר, ותכנון טוב יותר, וכל הדברים שלמדתי על הנחיית משחקים בינתיים. בשלב הזה, סתם שתדעו, אני כבר ממש בטוח שאני מנחה משחקים ממש טוב.

ונפלתי. שוב על האף. אולי אפילו חזק יותר. הפעם, זה אפילו היה קצת מביך.

מרוב מבוכה, חיכיתי עוד כמה שנים. מו"ד 4 פרץ בסערה, והחלטתי לנסות שוב. אני לא אשקר לכם – ההתחלה הייתה קשה. עשיתי כל מיני טעויות, ולא הכל זרם כמו שרציתי. אבל מאז, אני מריץ מערכות משחק פחות או יותר ברצף עד היום. מה נשתנה הקמפיין הזה מקודמיו? פשוט: לקחתי את כל מה שלמדתי על הנחית משחקים בכנסים, את כל הטכניקות, הטריקים השטיקים והדברים שעבדו כל כך טוב – וזרקתי הכל לפח. חזרתי ליסודות, והתחלתי ללמוד מההתחלה. למה? כי אלה שתי צורות מאוד שונות של הנחייה.

זה כמו ההבדל בין סרט לסדרה. בין רומן ארוך לסיפור קצר. הכלים שטובים לאחד, גרועים לשני. הנה דוגמא קטנה, אחת מיני רבות: במערכת משחק, אחד הדברים החשובים ביותר שמנחה עושה, הוא להבין מה רוצים השחקנים, להרגיש לאיזה כיוון הם מושכים את העסק, ולזרום עם זה בצורה מעניינת. במשחק חד פעמי זאת תהיה טעות מזעזעת. אין לזה זמן. אחת המיומנויות החשובות ביותר של מנחה משחקים חד פעמיים (חד"פים, במחילה מכם) היא להבהיר לשחקנים שלו כמה שיותר מהר וכמה שיותר ברור על מה המשחק הזה הולך להיות ומה מצופה מהם.

וזה רק הבדל אחד. ברגע שעוזבים את טכניקות ההנחיה ה"רגעיות" שטובות תמיד (תיאורים תלת מימדיים, לעשות קולות של נאפסים, וכו'), כמעט כל מאפיין של הנחייה נכונה במערכת משחק, יהיה חסרון משמעותי אם ייושם בחד"פ. ואם למדתם משהו מהסיפור הראשון שלי, אתם כבר יודעים שכמעט כל עקרונות ההנחיה שעובדים כל כך טוב בחד"פים, מתפרקים ומתמוססים כשמנסים להעביר אותם לעולם הארוך של המערכות.

סיפור שני: כשרק התחלתי להגיע לכנסי העמותה, אי אז מזמן, שמעתי שמועות על כל מיני מנחים מאוד מוצלחים. השמועות סיפרו על מערכות מופלאות שאותם מופלאים מפליאים להנחות, והדברים שהם כתבו ברחבי האינטרנט היו מעוררי השראה, לא פחות. הייתה לי רשימה, ולקראת כל כנס הייתי בודק אצל מי עוד לא שיחקתי. ומה אתם יודעים? אצל חלקם, קיבלתי חוויות משחק מדהימות שעיצבו את הצורה שבה אני מנחה משחקים. אבל אצל חלקם הלא קטן בכלל? נו, משחק חביב, ולא יותר מזה. לפעמים פחות.

שנים אחר כך (כשגדלתי, בגרתי והחכמתי) הבנתי שאם הייתי צריך לשחק מערכה שלמה ככה – הייתי כנראה נהנה עד האזניים. לפחות. המנחים הללו היו כולם בלא יוצא מן הכלל מנחי מערכות נהדרים. חלקם, ידעו לעשות את ההתאמות ולשנות את צורת העבודה שלהם בבואם להנחות חד"פים בכנסים. אבל חלקם באו, והנחו בדיוק באותה הצורה שבה הם רגילים לעשות את זה בבית. התוצאה לא הייתה משחק כל כך רע. אלא שהיא החווירה לעומת מה שעשו החברים שלהם. החווירה, התביישה, והלכה לעמוד בפינה בצד. ואחר כך – הלכה גם משם. ונעלמה.

עם השנים, יותר ויותר מנחים למדו את הטריקים האלה. יותר ויותר משחקי כנס טובים מלאו את הכנסים שלנו. משחקים שמתאימים לסביבה הזאת כל כך הרבה יותר טוב מהמשחקים ה"סתם טובים". כי משחק חד פעמי טוב, כמו שאמרה לי פעם מישהי חכמה מאוד, הוא כמו רכבת הרים. זה לוקח אותך וסוחף אותך משיאים אדירים לשפלים מדהימים, והכל במהירות עוצרת נשימה. כמו סרט טוב, זה מטלטל אותך. כמו סיפור קצר וקולע – זה נותך לך אגרוף בבטן עם פאנץ' מתוזמן היטב. זה מרהיב ונפלא ונהדר. וזה פשוט לא יכול לעבוד כשמנסים לעשות את זה כל שבוע עם אותם אנשים.

ו"כל שבוע עם אותם אנשים" הוא מה שהתחביב שלנו באמת. התחביב המופלא הזה יכול להתקיים בכיף בלי כנסים. הוא לא יכול לשרוד בלי אנשים שמשחקים כל שבוע עם אותם אנשים. בשלב הזה, סביר שהבנתם אותי לא נכון, ואתם חושבים שאני מתכוון שבמערכות אי אפשר להגיע לגבהים ולעוצמות של משחקי כנס. אז לא. למערכות יש את הגבהים והשיאים שלהן. אבל אלה גבהים אחרים, על הרים אחרים, מסיפור אחר לגמרי. וזאת, מנחים ושחקנים יקרים, זאת הסיבה שהמשחקים הטובים הרסו לנו את התחביב.

רוצים עוד הבדל? בבקשה. אני יכול למלא עמודים על גבי עמודים בהבדלים הללו. ברמה העלילתית, למשל, "השלכות של הסיפור" הן איזה משהו עמום ומרוחק בשביל כותב החד"פים המצטיין. מה קורה אחרי שהמשחק נגמר? זה לא באמת חשוב. בשביל מנחה המערכות, השאלה "לאן כל זה מוביל" היא אחת החשובות ביותר. המפגש הנוכחי חייב ליצור מצב משחקי מעניין למפגש הבא.

היום בכנסים שלנו כמעט שאין מקום ל"סתם משחקים מוצלחים". כלומר יש, אבל זה המקום הזה בצד, איפה שאף אחד לא רוצה לשבת. פעם, לא היו "משחקים מדהימים" בכנסים. אף אחד לא ידע איך עושים את זה, ולאף אחד לא הייתה בעיה עם זה. כי פעם, הכנסים היו מלאי משחקים שהם "סתם מוצלחים מאוד". כולם באו, ושיחקו מו"ד. לא היו חוויות מטלטלות, לא היו דרמות סוחפות, ולא היה שום אוונגארד בשום מקום. ימין ושמאל רק מו"ד ומו"ד. ומה אתם יודעים? זה היה ממש כיף. אבל חשוב מכך – ממשחק שהוא סתם "משחק מוצלח" שכזה, הייתם יוצאים עם ערימה של דברים שאתם יכולים להפעיל במשחק השבועי שלכם בבית – והם היו עובדים מצויין. הסיבה היא פשוטה, כמו שכבר בטח הבנתם בעצמכם. המנחים בכנסים הללו הנחו בדיוק כמו שהם נוהגים להנחות בבית.

בשנים האחרונות, מאז שהתחלתי להריץ מערכות כמו שצריך, בכל פעם שאני מצליח להנחות משחק כנס טוב באמת, כזה שעושה "וואו" לשחקנים – אני נחרד. אני נחרד מהמחשבה שאחד מהם עלול לנסות משהו מזה בבית. אני נחרד מהמחשבה שאחד מהם עלול לצאת ולחשבו ש"ככה אמורים להיות משחקי תפקידים". הם לא. אלה אנומאליות, ממש כמו הגדיים האלה עם הראשים המחוברים שגדלו בסביבות גרעיוניות במיוחד. זה מדהים, ועוצר נשימה, וחוויה – אבל זה לא יכול להחזיק מעמד בחיים יותר מכמה שבועות. זה ימות. ממש כמו המערכות שלי מהסיפור הראשון.

ולא, אין כאן שום קשר למו"ד או לכל שיטה "גרועה ממש" אחרת. תקחו את שיטת המשחק היפה, העמוקה, והמפותחת ביותר שאתם הכי אוהבים. כזאת שעושה משחקים פילוסופיים/פסיכולוגיים/פסיכוהיסטוריים או מה שלא תרצו, שיטה שמייצרת מערכות משחק עמוקות, מלאות רגשות ודרמה ופצפוצי שוקולד ודמעות של מלאכים. תנסו להריץ משחק חד פעמי כמו שהייתם מנחים מפגש במערכה שבועית – וכל מה שתוכלו לקבל הוא משחק כנס "נחמד" או "מוצלח". מקסימום – "ממש מוצלח". לא יותר. הגדי שלכם אולי יהיה מסורק ויפה, אבל יהיה לו רק ראש אחד.

אני מאוד מקווה שאף אחד מכם לא מתחיל לקשקש בשלב הזה על כל מיני "עינדי" שמתיימרים לייצר שיטות שעובדות בשביל משחקים חד פעמיים. זה כבר סיפור אחר לגמרי, אבל אני אקצר לכם את עיקרי הדברים: זה לא נכון. בסדר? מצויין. נמשיך.

זה עצוב, זה טראגי, אבל זאת האמת המרה שאני נאלץ להודות בה. המשחקים הטובים ביותר שאני ואתם הרצנו ושיחקנו בהם בכנסים, המשחקים האלה שעשו לנו רכבת הרים רגשית ו"וואו" ועיניים פעורות ורטט קל בכנף ימין – המשחקים הללו הורסים לכולנו את התחביב.

אל תנחו אותם.

אל תירשמו אליהם.

הם טפיל. התמכרות. סרטן בגב האומה. הם חזקים יותר בכנס מהמשחקים ה"רגילים", ומשתלטים על הכנסים שלנו, אבל הם יהרגו את המשחק השבועי שלכם.

הם מה שהורס לכולנו את התחביב.

3 comments on “איך המשחקים הטובים הרסו לי את התחביב
  1. המסקנה האחרונה לא ברורה לי – האם אתה רציני, או מגזים לצורך הדגשה? או לצורך אירוניה?

  2. האמת שזה מתחבר לי מאד להדרכה. אני מדריך כמו שאמרת שהנחת בכנסים – בגדול, בכיף, עם הרבה קוריוזים ועניין. אני מרגיש שאנשים נהנים בהדרכות שלי. הם צוחקים, הם זורמים, הם לא עוזבים באמצע.

    אבל רובם (ובייחוד אלו שהעברתי להם את השיעור הראשון) גם לא ממשיכים בסלסה לאורך זמן.

    אני לא יודע אם זה בגללי או שסתם יש אחוזי נשירה גדולים בתחום, אבל תמיד תהיה אם אני עושה משהו לא נכון. אולי זה זה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *