מחוץ למסגרת – ביקורת על Unframed

unframedcover-art

[פוסט זה נכתב לקראת היציאה לאור של הספר Unframed בהוצאת Engine Publishing. זהו אוסף מאמרים על אלתור במסגרת משחקי תפקידים בעריכת מרטין ראליה. לשם הביקורת הזמנתי את מיכאל גורודין: מנחה אולימפי ויו"ר העמותה למשחקי תפקידים בישראל. שחקן תיאטרון, שעוסק בשנה האחרונה באימפרוביזציה בימתית, והוא ממייסדי "בית האימפרוב".]

אני אוהב את אנשי "תבשיל הננסים" (Gnome Stew). בין המוני בלוגים בבלוגוספירה של משחקי התפקידים, הם אחד המקומות היחידים שמדברים באנגלית על הנחיית משחקים. לרוב – גם בצורה אינטליגנטית ופרקטית – גם אם לעיתים קרובות פשטנית למדי. מאוד אהבתי את ארבעת הספרים הקודמים שהם הוציאו לאור. כן כן, ארבעה ספרים שלמים על הנחיית משחקים. זה, בפני עצמו, כבר מרשים מאוד, תודו. [Engine Publishing היא החברה שהוקמה על ידי אנשי האתר בכדי להוציא ספרים לאור – א.ו.]

הספר החדש בהוצאתם, "Unframed: The Art of Improvisation for Game Masters", עוסק באלתור במשחקי תפקידים, ובנוי כאוסף מאמרים קצרים (4-5 עמודים למאמר) כשכל אחד פרי עטו של יוצר אחר מתחום משחקי התפקידים. חלקם מהשורה הראשונה, כמו רובין.ד.לוז או קנת הייט, וחלקם משורות ראשונות פחות. אבל זה בסדר, לא באנו לקרוא רק הגיגים של סלב'ס, נכון?

מבנה הספר נהדר. האורך הקצר יחסית של המאמרים איפשר להכניס פנימה לא פחות מ-24 כותבים שונים, מה שפורש בפני הקוראים קשת רחבה למדי של תפיסות וגישות לגבי אלתור במשחקי תפקידים. מצד שני, המאמרים נוחים לקריאה, מעבירים במהירות ובבהירות את הרעיון שלהם, בלי להתמרח יותר מידי בהגיגים לא קשורים. הייתי שמח מאוד לקרוא עוד ספרים במבנה הזה על נושאים שונים בתחום.

באופן טבעי, עם כמות כזאת של כותבים, אין אחידות בין המאמרים השונים. Robin D Laws, הפותח את הקובץ, נותן תבנית יפהפייה וברורה מאוד לשימוש באינטראקציה בין דמויות, שבה דמות אחת רוצה להשיג משהו מדמות אחרת. רובין עובר לסקור בצורה מאוד ברורה, ומלווה בדוגמאות טובות מאוד את האפשרויות והכלים השונים שבהרצת השיחה באופן כזה, הטקטיקות השונות בהן הצדדים יכולים לנקוט (משא ומתן, שוחד, איום, פניה לכבוד או לרגש, ועוד), והדרכים בהן הסצנה יכולה להסתיים. כמו טקסטים אחרים של רובין, ובראשם החיבור המופתי שלו "החוקים של רובין להנחיית משחקים" – מדובר בכלי פשוט, אבל חשוב.

כמו רובם המכריע של המאמרים בספר, הגישה המוצגת היא פשטנית מאוד, כפי שניתן לראות כשרובין טוען ש"דיאלוגים לא הולכים לשום מקום בלי קונפליקט". נו באמת. במידה רבה, הגישה שלו מתעלמת מהחשיבות העיקרית של נאפסים במשחקי תפקידים – הם לא דמויות בפני עצמן עם רצונות ושאיפות, אלא קודם כל כלים של מנחה המשחק, שמטרתם ליצור אפקט זה או אחר. אבל, כטכניקה אחת מסויימת שבה אפשר להפעיל את הנאפסים בסצנה – המאמר מתאר אותה היטב.

Vincent Baker (כלבים בכרם) נותן גם הוא מאמר נפלא על טכניקה מצויינת לאלתור סביבה משחקי.. חשבו על אסתטיקה מסויימת, כלל שנכון לעולם המשחק, או לחלק של העולם שבו משחקים כעת (דוגמא טובה שהוא נותן היא "כל ספינות החלל הן גדולות מאוד"). ואז, בבואכם לתאר ספינה מסויימת, הוסיפו "אבל". כך "כל הספינות הן גדולות מאוד, אבל ספינת המסחר הזאת פינתה את רוב המקום למטען, ואזורי המגורים צפופים מאוד".

ככלל, המאמרים המציגים כלי מסויים לאלתור, ועושים זאת בליווי דוגמאות הם החלקים הטובים והמצוינים בספר הזה. John Arcadian (מצוות בלוג הננסים) מציג שיטה לתכנון משחקים השואבת את השראתה מתכנות מונחה עצמים (בניגוד לתכנות לינארי), Kenneth Hite נותן שלוש עצות טובות מאוד לאלתור סצנות אימה – שניתן להרחיב בקלות לכל ז'אנר אחר ("דע את הנבל שלך", "דע את חוקי הז'אנר ואת ה-Tropes שלו", "דע שחקניך ומה שמשפיע עליהם ומעניין אותם").  Monika Valentinelli (מחברת משחק התפקידים Firefly) כותבת צרור עצות טובות על יצירת עולמות (כמו לתת להם שם משמעותי, לקבוע לכל מקום אווירה וכמה יעדים בולטים בתוכו).

מאמרים אלה מדגימים נקודה שהיטיבה לנסח Michelle Lyons-McFarland במאמרה בספר: כל שיחה בין בני אדם היא מצב של אלתור. משחקי תפקידים הם שיחה בין בני אדם. לכן אלתור הוא חלק אינטגרלי מהתחביב שלנו. אלתור טוב אינו שונה מהנחיה טובה ונכונה. הוא חלק ממנה. לכן, כל המאמרים הטובים באמת שבספר הזה לא מדברים על דבר מה חריג וייחודי. הם מדברים על הנחיה טובה ונכונה.

זאת בניגוד למספר מאמרים אחרים, שנראו לי כולם כשכפולים רדודים אחד של השני, כולם מעין מניפסטים חסרי מקוריות ומעוף, המגבבים מילים כלליות על אלתור, וכולם חוזרים על אותה הטעות – לא מצליחים לראות את ההבדל התהומי בין אלתור לבין יצירה משותפת של עולם המשחק או העלילה יחד עם השחקנים. הגדילו כמה מהכותבים לעשות, כאשר ניסו לתאר את אומנות האלתור כתירוץ לאי הכנה, או חמור מכך – סתם הנחיה לא טובה.

Jason Morningstar [מחבר פיאסקו – א.ו], על אף שמו האפי, מתאר למשל את הדיאלוג הבא שקרה לו עצמו:

מנחה: …והדמות שלך מוכה עיוורון.
שחקן: לא, היא לא.
מנחה: כן היא כן. זה בטוח, הדמות שלך עיוורת עכשיו.
שחקן: לא ג'ייסון, לא.

רגע של כישלון של המנחה, והתפרקות מוחלטת של מסגרת המשחק מנסה לקבל הצדקה באצטלה של "ואז אלתרנו והכל היה בסדר – הידד".

Eloy Lasanta (מעצב משחקים שהיה מועמד לפרס "אנני") – שבבירור מבין הרבה יותר בעיצוב שיטות מאשר בהנחיית משחקים – חושב שזה הגיוני ש"כל שחקן בא עם הדמות שלו, והמנחה לא מכיר את הרקע של כולם". להגנתו ייאמר שמייד לאחר השטות הזאת הוא מציג בצורה נאה ביותר את אחד העקרונות החשובים של אלתור באופן כללי – בניית מערכות יחסים.

בכלל, ניכר כי הרבה מהכותבים בספר מכירים את העקרונות הבסיסיים של האלתור הבימתי, ומתייחסים אליהם במאמרים. החשיבות של להקשיב (לשחקנים, במקרה שלנו) ולשמוע את ההצעות שלהם, של להגיד "כן ו…" – ולא לחסום את הרעיונות שלהם. כאן יש לציין לטובה במיוחד, שוב, את המאמר של מישל ליון-מקפרלנד שמזכירה לנו גם את האפשרויות להגיד "כן, אבל" או אפילו "לא, אבל" להצעות ולרעיונות שבאים מהשחקנים.

סוג שלישי של מאמרים, שמופיעים לקראת הסוף, כוללים תיאורים של חוויות מקריירת ההנחיה של הכותבים. לספר על משהו שקרה סביב שולחן המשחק שלך אפשר לעשות טוב, ואפשר לעשות רע. לשמחתי, הסיפורים הללו בספר כתובים היטב, ומעניינים לקריאה. אהבתי במיוחד את סיפורו של  Phil Vecchione [מחבר Never Unprepared– א.ו] שמספר בגילוי לב מרשים על איך הוא התמכר לאלתור בהנחיית משחקים – למרבה האירוניה, כל זה סביב סיטואציה משחקית על דמות שחקן המכורה לסמים.

במאמרים הללו הודיתי, פעם אחר פעם, על כך ששפר עלי מזלי, ואני משחק את משחקי התפקידים שלי כאן בארץ. מסתבר שבמובנים רבים אנו מתקדמים כמה שנות דור יותר מהעולם שבו חיים חלק מהכותבים בכל הנוגע למיומנויות משחקי תפקידים. כך למשל Stacy Dellorfano האומללה, מספרת על איזו קבוצה נפלאה, "הטובה ביותר שהנחיתי לה אי פעם" שאיפשרה לה לגלות את קסם האילתור והלא צפוי במשחקי תפקידים. ומה היה סוד קסמה של אותה הקבוצה? "הדמויות שלהם היו דינמיות ומעניינות, והם עשו משחק דמות בכל סצנה". מדהים.

אילולא כמה אמירות פשוט לא נכונות, ולצערי יש כמה וכמה כאלה בספר, הייתי יכול להמליץ עליו בלב שלם יותר. למנחה המתחיל, הקובץ מכיל לא מעט כלים חשובים ושימושיים. גם מנחים מנוסים יותר ימצאו נקודות שמעניין לחשוב עליהן. זהו החיבור השני על אלתור במשחקי תפקידים שיצא לי לקרוא, ואין ספק שהוא עושה עבודה הרבה יותר טובה מאשר "Play Unsafe".

אך בעוד שהספר לא רע בסיכום הכללי, יש בו מעין הרגשת פספוס. על אף כמה מאמרים המכילים טכניקות ועצות נהדרות – אלה מיעוט בספר. כספר עצות מעשי שניתן לקחת וליישם בבית – הוא לא עומד, למרבה הצער, ברף הגבוה שהציבו לעצמם ננסי התבשיל בעבר. אם לשפוט אותו כחיבור כללי על הנחיית משחקי תפקידים – הרי שהוא רחוק מאוד מכמה ספרים שעליכם לקרוא קודם, דוגמת Robin's laws of good game-mastering של Robin.D Laws או Play Dirty המופתי של John Wick. ואם אתם כבר מתעניינים בתחום האימפרוביזציה – לכו היישר למקור, וקראו  את "Impro" של Keith Johnstone.

לעומת זאת, אם אתם מתעניינים במחשבות על הנחיית משחקים, ובדרכים שונות להנחות משחקי תפקידים, ומוכנים לקבל מידי פעם מאמר לא ממש מוצלח – לקרוא 24 נקודות מבט שונות וכתובות היטב (הגם שחלקן שטויות מוחלטות) – זו חוויה מעניינת, שיכולה להעשיר ולעורר מחשבה אצל כל מנחה.

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *