נחיתה רכה: על משחק הקופסה Descent

דסנט תמונה ראשית"האפלה סוגרת עליכם בזמן שהלפיד האחרון שהיה ברשותכם דועך. לפתע, קול טפיפות רגליים זריזות סובב אתכם, אתם נצמדים גב אל גב, מנסים לראות מי מכתר אתכם בזדוניות. נחרות צחקוק מרושעות מפרות את הדממה."
"אני, קסטרוט האפל, יורה חץ אל האפילה."
"אתה… מצליח. קולות גרגור נשמעים וגוועים במהרה. "
"אני, שיילו הננסי, מטיל לחש אור"
"אתה… מצליח. באור הקלוש שפולט הלחש אתם רואים המוני גובלינים מכתרים אתכם, כלי הנשק המתכתיים שלהם מבהיקים באור הלבן. אתם לכודים, אין לכם לאן ללכת. מה אתם עושים עכשיו?"

" *פיהוק*. אני, צורי, הולך לשירותים"

אני רוצה לפתוח בווידוי אמיץ. ווידוי שפרסום שלו מעל דפי בלוג "המשחקיה" שעוסק כה רבות במשחקי תפקידים, שקול לפרסום על מגורים בהתנחלות מעל דפי עיתון הארץ, זו פשוט התאבדות מקצועית.
אבל זה ווידוי שאני חייב לעשות:

מעולם לא הצלחתי להתחבר למשחקי תפקידים.

זהו, כתבתי את זה. פייייייו, איזו הקלה [כדאי שתתחיל לברוח – העורך].
לא, אני לא מתכוון למשחקי המחשב שבהם אתה לוקח דמות ובעזרת הקלדה על מקשים מכסח מפלצות. אני מתכוון למשחקים האלה בהם מישהו מקריא הרפתקה ומשרטט מפה על נייר. המשחקים האלה בהם אתה צריך לבלות שעות בהכנת דמות לפני המשחק. החל מבחירת הגזע שלה וכלה בהעדפה שלה בכל הנוגע לשימוש במסמרים. המשחקים האלה שבהם אתה פשוט יושב מסביב לשולחן ומעלה ספקולציות בנוגע לדרכי פעולה דמיוניים לחלוטין ומסתכמים בסופו של דבר בהטלת קוביות מרטיטת לב.

וזה לא שלא ניסיתי. בחיי שניסיתי. אבל משהו שם לא התחבר. לדעתי, הבעיה טמונה במופשטות של משחקי התפקידים. יותר מידי דיבורים, יותר מידי דמיון, אפילו בשבילי (ואני, כתסריטאי, אמור להתפרנס מהדמיון שלי). יכול להיות שאני פשוט טיפוס כזה שצריך לראות כשהוא חובט במישהו, דוקר משהו או מעלה גוויות באש. החוסר בוויזואליה ובתחושה של משחקי התפקידים פער בינינו בור שנראה היה בלתי ניתן להשלמה.
אבל בדיוק אל הבור הזה נכנס Descent.דסנט 5

Descent: Journeys in the Dark, (מהדורה שנייה) הידוע בעברית כ"דיסנט" (עוד לא מצאתי תרגום מוצלח לעברית [מה דעתך על "צלילה" – העורך]) הוא משחק תפקידים די פשוט. עלילת המשחק היא… טוב, העלילה כתובה במבוא מאוד ארוך באנגלית שאף פעם לא היה לי כוח לקרוא. אבל בעיקרון, כמו בחלק ממשחקי התפקידים, מדובר בקבוצת הרפתקנים שפשוט יוצאת לכסח לרעים את הצורה ולזכות בחפצי קסם שווים כדי שיוכלו להמשיך ולכסח לעוד חבר'ה רעים את הצורה. אחד מהשחקנים "זוכה" (פרשו את המרכאות איך שאתם רוצים) להיות ה-Overlord, הבחור הרע של המשחק ששולט במפלצות ובאופן כללי מנסה למרר לשחקנים את החיים. המשחק מוציא את השחקנים להרפתקאות מאתגרות ומורכבות בעולמות אפלים מאוכלסים ביצורים מעוותים ואכזריים(או עולמות קסומים מאוכלסים ביצורים חמודים ומתוקים, אם מסתכלים על זה מנקודת המבט של ה-Overlord). על השחקנים להוכיח תחכום, אסטרטגיה וטקטיקה בכדי להביס את המפלצות העומדות בדרכם, להתגבר על המכשולים ולהצליח במשימתם.

אז מה לעזאזל כל כך טוב בדיסנט?

בדיסנט אתה רואה את העולם שלך; אתה נוגע בו. מה שדיסנט עשה זה לקחת את העולם המופשט בעליל של משחקי התפקידים ולתת לו מוחשות. המשחק מורכב מלוח מודולרי שמשתנה בכל הרפתקה והרבה מאוד מיניאטורות מגניבות שמייצגות את השחקנים ואת המפלצות האימתניות. גם הפעם יש צורך להרכיב דמות, לקבל החלטות מושכלות ולזרוק קוביות. אבל כאן אתה רואה את זה, אתה חש את זה. יעידו משחקי המחשב שנמצאים היום בלבו של המיינסטרים, שזה כל ההבדל.

יתרון נוסף בדסנט הוא מנגנון המשחק המחייב את אחד השחקנים לגלם את הבחור הרע.  ה-Overlord מספק לשחקנים שמשחקים את ה"גיבורים" אויב שהוא לא סתם קוביה מהלכת שתוקפת ללא מטרה אלא מייצר מפלצות עם היגיון, אפשרות לפעולה משותפת למען השגת מטרה, ואם האוברלורד מספיק מתוחכם אז הוא מספק למפלצות גם יכולת טקטית וראיה ארוכת טווח.

כתסריטאי, אני מאמין שהסוגה של משחקי התפקידים היא הדרך העילאית להעביר סיפור. אם אומנות הסיפור, בהגדרה פשטנית מאוד, היא כלי שיוצר הזדהות עם הדמויות, הרי שבמשחקי התפקידים, המשחקים בהם הגיבור הוא הדמות,  ההזדהות עם הדמויות היא מקסימלית (לא לחינם רוב משחקי המחשב ברשימת המשחקים המצליחים בכל הזמנים משתייכים לז'אנר הזה [לא מדויק – עורך פדנט]). אז כשמשלבים את משחקי התפקידים האלו עם כלים של משחקי קופסה "סטנדרטיים" ויותר "קומוניקטיביים", השילוב עצמתי ביותר.

דסנט 2יתרונות:

אתה רואה את זה. אתה נוגע בזה. גם הגיבורים וגם המפלצות הם לא סתם יצירי הדמיון אלא מיניאטורות מפורטות מאוד. כאמור, משחקי התפקידים הם אחד הכלים החזקים ביותר ליצירת הזדהות עם סיפור/משחק אז כשהמשחק מקבל מוחשות הוא מאפשר לשחקנים הצצה לעולם המשחק עצמו וחווית משחק מעניינת ומאתגרת. דיסנט ממש יוצר גשר בין הסופר-חנונים ובין ה…קצת פחות חנונים.

דסנט 4לוח המשחק של דיסנט מורכב מחלקי פאזל מגניבים שמרכיבים את המפה של ההרפתקאות שלך. החלקים ניתנים להרכבה במגוון רחב מאוד של ווריאציות בהתאם להרפתקאות הכתובות בחוברת ההרפתקאות או להרפתקאות אותן אתה יכול למצוא באינטרנט. המודולריות של הלוח אפילו מאפשרת בניית הרפתקאות משלך (סופר-חנונים כבר הזכרנו?).

דיסנט מספק זמן משחק סביר לחלוטין של כשעה להרפתקה (לא כולל זמן הסט-אפ, הרכבת המשחק, ולזה נגיע ב"חסרונות").

חסרונות:

למרות שיוצרי המשחק הצליחו להתגבר על בעיית ההזדהות עם משחקי התפקידים לאנשים המאותגרים דמיונית, הם לא הצליחו להתגבר על בעיית הסט-אפ (סידור המשחק) הארוך שכרוך בהם. בתחילת המשחק, השחקנים צריכים לבחור דמות ואז להתאים לה כוחות ואז לערוך קניות ואז להתאים חפצים ואז לבנות את המפה ואז לבחור את המפלצות… בקיצור, יש מצב שההכנה הזו שווה בזמנה לזמן המשחק. מה שיוצר צורך בנכונות להשקעה.

אם אתם כבר מוכנים להשקיע, המשחק מגיע עם כמות מוגבלת של הרפתקאות וברגע שעשית הרפתקה אחת- רוב הסיכויים שלא תרצה לחזור ולשחק בה, מה שמגביל מאוד את האפשרות לשחק במשחק שוב ושוב. אפשר אמנם להוריד הרפתקאות חדשות שעוצבו על ידי אוהדי המשחק מהאינטרנט  (הסופר חנונים שולטים בפוסט הזה!) אבל לא כולם בנויים לשיטוט הזה באינטרנט אחרי הרפתקאות… מה גם שההרפתקאות יהיו כתובות באנגלית במקרה הטוב.

אם כבר מדברים על אנגלית, האם כבר הזכרתי שהמשחק כולו באנגלית? במשחקי תפקידים יש עניין להיכנס לאווירה וזה ממש מבאס לשמוע את נאום הניצחון/תבוסה של שחקן זה או אחר כשהוא שובר מילים באנגלית עילגת, לשמוע על אויבים אימתניים עם קשיי הגייה ולפספס את כל התיאור של המשימה בגלל טעות בהבנת הנקרא.

החיסרון האחרון והמשמעותי ביותר נמצא לדעתי בפרטים הקטנים, ואני מדבר על ערימות על גבי ערימות של פרטים קטנים שהמשחק מכיל: חוקים שצריך לזכור, כוחות של דמויות, אפשרויות שאתה לא היית רוצה לפספס. המשחק דורש למידה משמעותית וחשיבה זהירה לכל אורכו – מה שאומר שאם אתם לא מסוג האנשים שמתחברים לסוג כזה אטי של משחקים, אם אתם מחפשים אקשן מיידי, אל תתקרבו אליו.
אה, וכמובן שכל ההוראות המפורטות והקטנוניות האלה כתובות באנגלית. בהצלחה עם זה.
(אני מרגיש שזה המקום לצאת בקריאה נרגשת שמישהו ייקח את היוזמה ויתרגם אותו כבר לעברית!)

דסנט 3שורה תחתונה: קצת קשה להתניע אבל ברגע שמתניעים, קשה לעצור. אז אם משחקי תפקידים כן סיקרנו אתכם אבל תמיד חשתם מהם רתיעה, זה המשחק בשבילכם. גם אם אתם סתם ככה אוהבים משחקי תפקידים, וגם אם סתם משעמם לכם ואתם מחפשים איך להעביר את הזמן בצורה שגם מאתגרת מחשבתית וגם מעשירה את הדמיון.


המלצה קטנה: ישנן שתי אפשרויות לשחק את המשחק. הראשונה היא להתחיל כל פעם מערכה חדשה עם דמויות חדשות. השנייה היא ליצור המשכיות, להמשיך כל הזמן עם אותן דמויות כמו במשחקי התפקידים הקלאסיים. ההמלצה שלי היא ללכת על האפשרות השנייה:
א. משחק מתמשך עם דמות מוכרת גם מערב אותך רגשית הרבה יותר וגם מאפשר לך שליטה טובה יותר ביכולותיך.
ב. זמן ההכנה מתקצר מאוד, מה שמשפר את חווית המשחק ומתגבר על חלק מהחסרונות שהזכרתי.

2 comments on “נחיתה רכה: על משחק הקופסה Descent
  1. איתמר, תכריח את צורי לכתוב כמה שיותר. זה לא שיש לו ילדים לגדל.
    (הבהרה לאנשים זרים שתהרוס את התגובה: יש לו כמה ילדים).

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *