נקודת מוקד: ביקורת על Focal Point

focal point cover[לפני כמה ימים יצא לאור ספר-העצות-למנחה Focal Point מבית היוצר של Engine Publishing. איתמר קרביאן ומיכאל גורודין, שני מנחים רבי נסיון וזוכי הנחיה אולימפית, קראו את הספר ודנים באיכויותיו -העורך]

איתמר: הספר Focal Point נכתב על ידי שלושה כותבים: ג'ון ארקדיאן (Arcadian), וולט סיצ'נובסקי (Ciechanowski) ופיל וקיונה (Vecchione). הספר חותם שלישיית ספרים שהתחילה עם Never Unprepared, שהיה לי העונג לקרוא ולבקר למשחקיה לפני כשנתיים. הספר השני בסדרה היה Odyssey. הם עוסקים בהכנה למפגשי משחק ובכתיבת מערכות מתמשכות, בהתאם. Focal Point הוא ספר המתמקד בעבודת המנחה בשלב הלחוץ והקריטי ביותר בהנחיה – הרגע בו כולם מתאספים יחד והמפגש מתחיל.

כאמור, קראתי את Never Unprepared, אבל לא קראתי את Odyssey. אז יש לי חלק מהרקע של הטרילוגיה. ‫כמו שאתה אולי זוכר, ההתרשמות שלי מ-Never Unprepared הייתה טובה למדי.

מיכאל: דפדפתי בשניהם. אודיסאה היה, למיטב זכרוני… בינוני. כלומר בנוי בצורה טובה, אבל מדבר על נושאים שלא באמת מחדשים שום דבר.

איתמר: הספר ‫Focal Point מחולק לשלושה חלקים המכסים את שלושת תחומי המומחיות הנדרשים על מנת להנחות מפגש הנחיה טוב, וגם את שלושת תחומי המומחיות העיקריים של שלושת הכותבים. לכל אורך הספר ישנה אנלוגיה מתמשכת לקולנוע וכל אספקט של הנחיה מקבל משל מעולם הקולנוע העוזר (בתקווה) להמחיש אותו.

החלק הראשון, Lights, נכתב ע"י ג'ון ארקדיאן ועוסק במנחה כמבצע ומבדר (entertainer), שתפקידו לתת לשחקנים חווית משחק כובשת וחזקה.
החלק השני, Camera, נכתב ע"י וולט סיצ'נובסקי ועוסק במנחה כמספר סיפורים (Storyteller), שתפקידו להניח מסגרת לסיפור טוב ולמלא אותו בתוכן יחד עם השחקנים.
החלק השלישי, Action, נכתב ע"י פיל וקיונה ועוסק במנחה כמנחה קבוצות או מנחה תהליכי (Facilitator), שתפקידו לנהל דינמיקה קבוצתית ולוודא שהקבוצה תסתדר ותשתף פעולה בלי חיכוך מיותר.

בעיני, הספר הזה הרבה יותר מוצלח משני הקודמים.

מיכאל: אני אסכים שהוא קצת יותר מוצלח מהקודמים שלהם, אבל אני לא התרשמתי בכלל משני החלקים האחרונים של הספר, שאפילו עצבנו אותי קלות.
אבל המבנה שלו טוב. הוא מעשי יותר. לפחות שני שליש ממנו בהחלט עוסקים בנושאים שאינם יסודיים. אז זה היה מרענן לראות ספר שלא פונה למנחה המתחיל.

איתמר: ‫מעשי הרבה יותר. בהחלט. מלא בדוגמאות ממגוון סוגים, התרגילים לשיפור בסוף כל פרק והפיקשן ממש עוזרים להסביר על מה מדובר. ספרי הדרכה למ"ת הם דבר נדיר וכמו שאנחנו יודעים, תיאוריה חסרה מאוד בתחום. כותבי הספר מבינים את זה היטב.

מיכאל: הנה, זה מה שהכי אהבתי בספר הזה. בניגוד לספרים הקודמים שלהם, כשקראתי אותו, קיבלתי את ההרגשה הברורה שמנחה מתחיל לא היה מוצא בו את הידיים והרגליים. וזה עשה לי נחמד. מצד אחד, זה לכאורה בעייתי. כי אני מדמיין מנחים מתחילים שקוראים את זה, ומנסים ליישם את עצות ה"קומה השנייה" שיש בספר הזה – בלי שיש להם קומה ראשונה יציבה.

הפתיחה הייתה החלק שהכי אהבתי. כשהוא קורא למנחים להשתפר על ידי אתגור עצמי, ומתייחס להנחית משחקים כאל מלאכה שיש להשתפר בה. זאת אמירה חשובה מאוד שלא נשמעת מספיק.

איתמר: מסכים לגמרי לגבי הפתיחה. זו גישה שממשיכה לכל אורך הספר. הם פשוט לא יורדים מהקו הזה לרגע ומדברים אל המנחה כאל אוּמן שבא להשתפר במלאכתו בצורה שלא מתנצלת או מתרצת. מנחה מנוסה מקבל את ההרגשה הברורה שהעצות בספר נטועות בניסיון משותף רב שנים של הרבה מנחים.

‫מה דעתך על האנלוגיות לקולנוע ‫לכל אורך הספר?

מיכאל: רדוד, לא מעניין, ולא מוסיף הרבה. אנלוגיות לא טובות בכלל.

איתמר: אני חיבבתי מאוד את העובדה שהנחית משחקי תפקידים מתוארת בספר כמלאכה מורכבת מאוד. האנלוגיה מאוד עוזרת לזה.

בוא נמשיך.

חלק ראשון: אורות
חלק זה בנוי משישה פרקים:

  1. The Studio – העוסק במיקום וסביבת המשחק, וגם בדרכים לשימוש יצירתי בסביבת המשחק.
  2. The Set – העוסק בשולחן המשחק ובדרכים לייעל ולשפר את השימוש בו.
  3. Special Effects Scenes – העוסק בדרכים יוצאות דופן לשדרוג ההשפעה והמגניבות של סצנות חשובות במיוחד.
  4. The Props Master – העוסק בבניית פרופים מיוחדים שיעיפו לשחקנים את הלסת.
  5. Green Screens and CGI – העוסק בתיאורים טובים ואפקטיביים.
  6. The Soundtrack – העוסק ביצירת אווירה למשחק באמצעים לא ישירים.

מיכאל: כשקראתי את החלק הזה, יצאתי בהרגשה הברורה מאוד שאני קורא את אחד הטקסטים הטובים ביותר על הנחית משחקים שקראתי בחיי.
מבחינתי, זה מצטרף לשורה הראשונה עם רובין לוז וג'ון וויק. כל נקודה שנכתבה שם הייתה משהו שאני רואה מיד איך אני יכול להוסיף למשחק שלי ולשדרג אותו. מנוסח בצורה נהדרת. זה פשוט אוסף של עצות מעשיות, שכל אחת מהן עושה שינוי מידי ומשמעותי. האתגרים פשוט מעולים ועושים חשק לנסות את הדברים, פורטים הכל לנקודות אופרטיביות קלות לעיכול.

איתמר: אני חושב שהפרק הזה היה מעולה. אבל כמו שאתה אומר, הוא אוסף של עצות ממש טובות – וזה לאו דווקא יתרון בעיני. אני לא בטוח שצריך ספר בשביל לקבל אוסף של עצות טובות לגבי סידור שולחן המשחק והשקעה במראה של הפרופים.

מיכאל: אתה אומר שיכול להיות שזה היה עובד טוב יותר בבלוג? למה? זה נושא שלא ראיתי שמדברים עליו כמעט בשום מקום אחר. גיל רן עשה פוסט קטן על מיקומים של כסאות במשחק בתיאוריה, וזה פחות או יותר כל מה שראיתי על הנושא של עיצוב החלל הפיזי.

איתמר: זה יכול היה להיות אוסף של מאמרים או פוסטים בבלוג או סטטוסים בפייסבוק. הפרקים בתוך החלק הראשון לאו דווקא בונים אחד על השני. אגב, רובם גם ישימים הרבה יותר למנחים מתחילים.

מיכאל: פה אני לא מסכים. כלומר, ודאי שזה יכול היה להיות סטטוסים בפייסבוק או בלוגים. וכן, אני מסכים איתך שהפרקים בחלק הראשון לא נבנים אחד על השני. אבל… ספר זה ספר. ספר זו הצהרה. אבן דרך. נקודת ציון. והייתי מאוד מרוצה לראות התייחסות ברורה ונרחבת להנחיה דרך עיצוב החלל הפיזי בספר שמדבר על נושאים מתקדמים בהנחיה. פחות התרשמתי מפרקי הבתיה עוזיאל.

איתמר: ‫כן, אני יכול לראות את מה שאתה אומר. צודק. ‫פרקי הבתיה עוזיאל לא מיועדים לך, אבל זכור שהספר נכתב בארה"ב מתוך הנחה שרוב קוראיו יהיו אמריקאים. יש שם מידה של הטיה מובנת בקהל ובהתחשב בה, הפרק הזה מאוד הגיוני.

מיכאל: עכשיו אני יכול להגיד למנחה המתחיל קודם כל לקרוא את רובין לוז כדי להבין מה עושה מנחה בבסיס. אחר כך לקרוא את ג'ון וויק כדי להבין לאן אפשר להגיע ואז לקרוא את ג'ון ארקדיאן כדי להבין איזה כלים עומדים לרשותו של המנחה כדי להגיע לשם.

איתמר: אני חושב שהרצף הזה מעיד בעיקר על סגנון ההנחיה האישי שלך.

מיכאל: רק על עצמי לספר ידעתי.

דוגמה אחת ספציפית: נפלתי מהכיסא כשהוא דיבר על לשים פתק עם רמז על הקיר. זה היה פשוט, ופשוט מבריק.
גם החלק על הפסקול היה ממצה, יסודי, ומכיל את כל המידע הנכון.

איתמר: ארבעת הפרקים הראשונים נכנסים לעומק של שיפור וייעול של חווית המשחק של השחקנים והמנחה מבחינה מרחבית. מעניין ששני הפרקים הבאים – אפקטים ופס קול – לפתע נכנסים לתחום חדש לגמרי של התנהגות אנוש. לא מפתיע אותי שהם גם חופפים לחלק מהעצות שניתנות בחלקים הבאים. אני חושב שאלה הפרקים המרשימים ביותר בחלק הראשון. מי שכתב את החלק הזה הוא בבירור לא רק שה"מ טוב, אלא גם מנחה טוב.

מיכאל: טוב, אז אנחנו מסכימים שהחלק הראשון בובה. למסגר (עם עץ), ולתלות על הקיר (מול אחד השחקנים).

איתמר: כן.

חלק 2: מצלמה
חלק זה בנוי משבעה פרקים:

  1. It Starts With a Script – העוסק בהתאמת חומר כתוב (מוכן מראש או שנכתב ע"י המנחה) לקבוצה ולמתרחש במפגש.
  2. Preparing the Shoot – העוסק בהכנת חומר עזר להרצת המפגש.
  3. And… Action! – העוסק בתחילת המפגש ודרכים להקל ולשפר אותה.
  4. Keep Filming! – העוסק בדרכים השונות בהן אפשר להתכונן להפתעות ולמזער את הפוטנציאל שלהן לבלבל ולתסכל את המנחה.
  5. Lunch Break – העוסק בסיבות ובדרכים לעשות הפסקה באמצע מפגש המשחק.
  6. The Final Shoot – העוסק בסיום חזק למפגש, חשיבותו ואיך משיגים אותו.
  7. That’s a Wrap! – העוסק בקבלת פידבק מהשחקנים.

בדומה למה שאמרת קודם, אני שופט את הספר הזה כמניפסט יותר מאשר כאוסף של עצות. ואני חושב שהמניפסט הזה סגור על עצמו ביותר בחלק השני.

מיכאל: ומשעמם ביותר בחלק הזה. קראת משהו חדש?

איתמר: החלק הראשון מעורר בי השראה כי הוא אוסף של דברים שישפרו את המשחק שלי. החלק השני מעורר בי השראה כי הוא מתאר בעיה או מחסור שצריך לפתור, ואז את הפתרון.

מיכאל: קראת משהו חדש?

איתמר: בכנות – לא. אבל אתה זוכר שיש לי ניסיון של שמונה שנים באימפרוביזציה, כן?

מיכאל: אני יודע.

איתמר: זה בדיוק היתרון הגדול של החלק השני. הוא לא אוסף אקלקטי של עצות ממש מגניבות. הוא הסבר שמגיע מנקודה א' – מנחים צריכים לעשות דברים מדהימים בתנאים של חוסר ודאות ובזמן אמת – לנקודה ב' – ככה תצליחו לעשות זאת. מן הסתם, יהיו כאן פחות טיפים "חדשים" בשביל מי שמנחה עשרים שנה, כי אנחנו כבר התבוססנו באתגרים האלה.

מיכאל: אני מסכים איתך שזה היה חלק רציף הרבה יותר. אבל אחרי החדשנות, המקוריות של החלק הראשון, אחרי טקסט שכותב על דברים שלא ראיתי בשום מקום אחר – זאת הייתה אכזבה.

אתה לא חושב שצריך לחשוב על משחקי תפקידים כעל מצב מתמשך של אלתור? נדמה לי ששמעתי אותך אומר את זה באחת ההרצאות. אבל זה היה בפאב, אז אולי הייתי שיכור ואני לא זוכר נכון.

איתמר: אני מסכים עם זה לגמרי.

מיכאל: אז אם משחק תפקידים הוא מצב מתמשך של אלתור, האמירה "כשהשחקנים עושים משהו לא צפוי צריך להתאים את הסיפור" היא אמירה לא נכונה ולא טובה. כל הזמן צריך להתאים את הסיפור. זה מה שמנחים עושים. מאלתרים כל הזמן. לא מדי פעם. הוא לא מציג את האלתור כמתודה להנחיה, אלא כמשהו שעושים כשהעגלה יורדת מהפסים. אחרי הרמה שבה נכתב הפרק הראשון, הייתי מצפה לאמירה נוסח "וכך אתם צריכים להנחות כל הזמן". לא?

איתמר: אה. הבעיה שלך היא עם המילה "לפעמים". אז כן, יש לי בעיה רצינית עם זה. שוב, הספר הזה נכתב מנקודת מבט אמריקאית מאוד. מנקודת המבט הזו, המנחה מכין "סשן".

על זה נכתב Never Unprepared: המנחה מגיע למפגש משחק אחרי שהחליט כבר מהו התוכן של המפגש ועשה לו prep לפי הכללים והטכניקות שנלמדות בספר. זה בהחלט מכוון לסגנון הנחיה מסוים. בדיסיפלינה הזו, אלתור זה מה שקורה כשהשחקנים יוצאים מהסיפור שהתווית מראש באמצעים מתקדמים ומתוחכמים. כמובן שאפילו זה לא נכון, כי גם בתוך העולם הזה אתה מאלתר.

מיכאל: נו! בדיוק! וזה רע! איך אתה לא קפצת מהספה כשקראת את זה?

איתמר: אני מכיר בבעיה הזו. עדיין, לדעתי יש הרבה ערך לחלק הזה. שים לב: שנה כמה תריסרי מילים בתוך החלק השני והוא יהפוך לעקבי לגמרי אם איך שאני ואתה מריצים משחקים. הטיפים לאלתור נכון הם אותם הטיפים. זה רק ההקשר של ביצועם שצריך לתקן. מנחה שיתאמן בטכניקות מהספר ישתפר באלתור בכל הזדמנות שהיא. זה לא משנה אם הוא חושב שצריך לאלתר רק לפעמים. הוא פשוט יהיה מנחה טוב יותר, כמעט תמיד.

מיכאל: אני מניח שניאלץ לא להסכים לגבי מידת המרכזיות של המילים הללו. הפרק השני עלול להוציא מנחים שיחשבו שזה בסדר שרוב הזמן מה שהם עושים זה לקרוא את התיאורים מהקופסאות בהרפתקה המוכנה. אז, "לפעמים", כשהשחקנים שלהם יטרחו לעשות משהו מעניין בשעמומון שקריין הרצף שלהם עושה להם – אז המנחה שלמד מהספר הזה יתחיל להנחות כמו שצריך. סליחה – יתחיל להנחות.

איתמר: אני לא רואה את זה ככה. אתה לא יכול לתת למנחה את אינסטינקט ה"כן, ו…" או לאמן אותו היטב בזיהוי המקום הנכון לחיתוך סצנה בלי שהכישורים האלה ישפרו גם את הדרך בה הוא יריץ את אי האימה ישר מהספר. הוא פשוט ישתפר מכל כיוון אפשרי. והספר מאמן אותו היטב לעשות זאת, שזה הדבר החשוב ביותר בעיני.

מיכאל: עכשיו אני אציין משהו לטובה ואתה לרעה.

אני רוצה לציין לטובה את הנקודות על ההפסקה. הצורך בהפסקה באמצע המשחק, והלגיטימציה שהוא נותן לאמירה "לפעמים תגיד שאתה צריך עשר דקות לחשוב".

איתמר: נכון. גם הקשירה של ההפסקה לתוכן המשחק היא טובה ולא מובנת מאליה בכלל.

מיכאל: תורך. מה היה בו רע, ספציפית?

איתמר: ‫אז.
סיצ'נובסקי כותב שמנחה צריך לבקש פידבק. מיד כשהמשחק נגמר. ‫אמנם, זו מערכה ולא חד"פ, אבל עדיין. מעולם לא קרה שדיון כזה בין שחקנים למנחה, הכולל במפורש את השאלה "מה לא אהבתם", הגיע למקומות טובים. לא שאני ראיתי. יחסית לתשומת הלב של פרקים אחרים בספר לתגובות לא מילוליות של שחקנים, ההסתמכות של פרק 13 על שיחה מפורשת היא ממש גסה בעיני. גם הטיפים עצמם הם חיוורים: "צריך לבקש פידבק כי אז תשמע מה צריך לשפר". וואלה.

מיכאל: יאפ. זה היה קצת מביך.

איתמר: טוב. אז סיכמנו את החלק השני?

מיכאל: בהחלט.

איתמר:

חלק שלישי: אקשן!
חלק זה בנוי משישה פרקים:

  1. Quiet on the Set – העוסק בטיפול בגורמים מסיחי דעת המפריעים למשחק.
  2. Safety on the Set – העוסק בגבולות אישיים של שחקנים וטיפול במקרים בהם הגבולות האלה מופרים.
  3. Playing Company – העוסק בהפיכת הקבוצה לצוות המסוגל לשתף פעולה בצורה אפקטיבית.
  4. Improvising Lines – העוסק בשיפור הפתיחות והמוכנות של הקבוצה לאימפרוביזציה.
  5. Permits and Regulations – העוסק בדרכים לניהול חוקי המשחק באופן שלא מפריע לזרימת המשחק ואף משפר אותה.
  6. Film Crew – העוסק בהאצלת סמכויות הנחיה לשחקנים ובהנחיה משותפת.

תתחיל אתה הפעם, כי אני קצת חצוי לגביו.

מיכאל: תראה. מצד אחד – זה חלק חשוב. הוא עוסק בנושא חשוב יותר מהחלק השני, מעניין יותר, מתקדם יותר, שגם עליו לא נכתב מספיק. בניגוד לחלק השני, לא הרגשתי שאני קורא מחדש את כל האינטרנט שכותב על הנחיה. ההתייחסות למנחה כמנחה גם את האנשים שבקבוצה – גם היא אמירה שהייתה חסרה למדי בדיבור על משחקי התפקידים.

מצד שני… הרגשתי שאני יושב בהדרכה של הצופים בנושא "על בנים ועל בנות". לא יצאתי בהרגשה שאני קורא מומחה לנושא שיש לו משהו מעניין משל עצמו להגיד. מה אתה חשבת?

איתמר: זה מאוד מצער לומר, אבל אני מסכים. אני חייב לומר שבניגוד לשני החלקים הראשונים באתי עם מעט מאוד ציפיות לחלק הזה. אני יודע טוב מאוד מהי גישה נכונה לארגון חומרי המשחק והפרופים, אני יודע טוב מאוד מהי גישה נכונה להקשבה לסיפור וזרימה עם השחקנים ואני יודע איך ייראו טיפים בשני הנושאים האלה (גם אם לא הכרתי מראש את כל הטיפים הספציפיים בספר). אני לא יודע איך נראה טקסט על facilitation של קבוצת משחק.

מיכאל: אני קצת יודע. זה קצת כמו טקסטים על ניהול של כיתה. הנושאים הם נושאים מאוד דומים: שקט, גבולות וכאלה. הוא עושה חצי דרך. הוא מדבר על נושאים ובעיות אמיתיות ונכונות – והפתרונות שלו הם לא מספיק מהוקצעים. למשל, הוא מדבר על "לדבר בקול רם" כדי למשוך תשומת לב, ולא מציין שזה עובד לא בגלל הקול הרם, אלא בגלל השינוי החד בעוצמת הקול. הוא מדבר על זה שצריך לפעמים לתת תגובה ישירה לשחקן, ולא מדבר בכלל על מדרג תגובות.

איתמר: אני חושב שוקיונה – שכתב גם את Never Unprepared – עושה בחלק השלישי של הספר הזה בערך את אותו הדבר שעשה ב-NU:
הוא מתאר צורך בצורה מאוד נכונה ומשכנעת. הוא מתאר את המצב הרצוי בצורה מאוד נכונה ומשכנעת. ואז הוא מתאר כמה דרכים לפתרון, שכולן מסתכמות ב: "עשה את הדבר הנכון".

מיכאל: יאפ.
מסכים לחלוטין. רואים את זה הכי ברור מבחינתי באתגרים של החלק השלישי. דוגמאות: "עזור ליצור שיתוף פעולה בין דמויות השחקנים דרך שימוש בדב"ש מנטור" או "תכנן סצנה שדורשת מאחד השחקנים המעורבים לגלות תכונה חיובית שאינה אחת מנקודות החוזק שלו (למשל, להקשיב לקבוצה)". זה בדיוק מה שאמרת. זה נהדר לעודד שיתוף פעולה דרך נאפס. אבל… איך?

הטיפ הזה היה אמור להיות "בנה סצנה שיש בה נאפס שקשור להיסטוריה האישית של כל אחת מהדמויות, ומזכיר את זה בסצנה".

איתמר: זה ממש חבל, כי אני חושב שהאספקט הזה בהנחיה מקבל הכי פחות תשומת לב בספרי ומאמרי הדרכה קיימים, למנחים מתחילים או מנוסים.

מיכאל: הוא גם ממש מפוזר. כל חלק בפרק השלישי מדבר על נושא שונה לחלוטין. אין דברים שנבנים זה על זה כמו בפרק השני ובתחילת הראשון.

איתמר: אני חושב שזה קורה כי הוא נוגס נגיסות מאוד גדולות. יש לו פרק אחד על עידוד של עבודת צוות. זה נושא לשניים או שלושה פרקים. בחלק הראשון ארקדיאן מתמקד בטיפים הכי טובים שהוא יכול למצוא. לא אכפת לו שהוא לא מדבר על *כל* האספקט הויזואלי של הנחיית מ"ת. בחלק השני סיצ'נובסקי מדבר על הליבה, הדברים החשובים ביותר (בעיני). בחלק השלישי וקיונה מדבר על הכל, לכאורה.

מיכאל: כן, וזה כאילו… "כן… זה נושא גדול… אז… הנה כמה טיפים."
איזה אתגר אחד אתה לוקח למשחק הבא שלך?

איתמר: פרק 6, אתגר 5: צור קשר בין צבע מסוים למצב רוח מסוים במשחק שלך, והשתמש בצבע הזה מאוחר יותר כדי להחזיר את השחקנים שלך למצב הרוח הזה.

מיכאל: נייס. התניה זה הדבר. אני אקח את האתגר שהכי הפיל אותי מהכיסא. פרק 1, אתגר 6: "רשום רמז סודי בטוש בולט על דף קטן, ומקם אותו בשדה הראייה של אחד השחקנים. אל תזכיר אותו במפורש, אבל התייחס במרומז לקיומו של המידע ותן לשחקן להבין."

איתמר: מרשים.

מיכאל: זה עשה לי את הספר. בשיא הרצינות – האתגר האחד הזה שינה לי במשהו את הדרך שבה אני מסתכל על הנחיית משחקים.

טוב, שנסכם?

איתמר: כן.

מיכאל: ראשית, הספר לא מומלץ למנחים מתחילים. מנחים עם קצת עד הרבה ניסיון יכולים ליהנות ממנו מאוד, ולהוסיף נדבכים ליסודות ההנחיה שלהם. זה לא ספר שמלמד "איך להנחות", לטוב ולרע.

איתמר: הספר מומלץ במיוחד למי שצריך לאבחן במה הוא מתקשה. ‫אם אני יודע שיש בעיה בהנחיה שלי אבל לא בטוח מהי, הספר יעזור לי מאוד לאבחן אותה. רוב הסיכויים שהוא גם ייתן לי כיוון טוב לפתרון.
הספר מתאים למי שמוכן לעשות את מה שכתוב בו. הקריאה לבדה כנראה תעזור מאוד, אבל עשיית האתגרים תגדיל את הערך הזה פי כמה.

מיכאל: טוב, זהו?

איתמר: כן. נראה לי שזה הכל.

מיכאל: מעולה. היה תענוג, להתראות!

איתמר: ביי 🙂

[עותק ביקורת של הספר נתרם למשחקיה על ידי Engine Publishing. הספר יהיה זמין לקנייה באתר החברה בימים הקרובים]

One comment on “נקודת מוקד: ביקורת על Focal Point
  1. Pingback: Worldwide preorders now open for Focal Point: The Complete Game Master’s Guide to Running Extraordinary Sessions « Engine Publishing

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *