זהירות, זה מדבק: על משחק הקופסא "פנדמיק"

פנדמיקבני אדם הם יצור מדבק.
הכובשים הספרדים שהגיעו אל העולם החדש הביאו איתם מחלות שמערכת החיסון של המקומיים לא הכירה והילידים האמריקניים מתו באלפיהם. המוות השחור הגיע לאירופה באמצעות חיילים מונגולים שחלו בדֶבֵר בשעה שצרו על איזו עיר וחיסל כ-50 מליון בני אדם. מגפת הכולרה הראשונה (מתוך שבע!) יצאה מהודו והגיעה עד סין ורוסיה.

אז כיוון שהמחלות הן כל כך כלל עולמיות, כל כך קטלניות וכל כך נפוצות, היינו מצפים שהם יהיו הנושא האחד הזה שיאחד סביבו את כל המין האנושי, לא?
אז לא. המגפה השחורה סיפקה תירוץ נהדר לשרוף את היהודים עוד פעם. האינדיאנים סובלים ממשקעים עד היום. ורק לאחרונה, מגיפת אבולה יצרה לא מעט מהומות באפריקה. למען האמת, המוות השחור לא התפרץ סתם ככה בגלל המונגולים. המונגולים לא הצליחו להבקיע את שערי העיר ונסוגו. אבל במהלך המצור הם זרקו את מתיהם בקטפולטות לתוך העיר הנצורה* וגרמו לכך שלמרות שהמצור לא הצליח, הדֶבֵר התפשט בכל אירופה. אנחנו מין אכזרי.

אז מזל שלפחות בכל הנוגע למשחקי קופסא, המחלות מצליחות לאחד את השחקנים יחד. המשחק "פנדמיק" (פנדמיה = מגפה כלל עולמית) הוא משחק שיתופי בו כל השחקנים פועלים יחד על מנת לנצח את המשחק. עלילת המשחק פשוטה: העולם מותקף על ידי מחלות המיוצגות על ידי קוביות קטנות ושקופות דמויות ג'לי (אבל הם לא טעימות כמו ג'לי. גיליתי את זה בדרך הקשה) והשחקנים מגלמים צוות חוקרים שמנסה למצוא את התרופות למחלות ולדאוג שתפוצת המחלות לא תצא מכלל שליטה.

מחלות, יאמי.

מחלות, יאמי.

 

בתחילת המשחק כל שחקן מקבל תפקיד שמעניק לו יכולות מסוימות שנועדו לתרום למאמץ המלחמתי. יש, למשל, מומחה להסגר שמונע מהמחלות להגיע אל הלוח בתנאים מסוימים, יש חובש שיכול לרפא מחלות ביתר קלות ויש גם תפקידים שמשלחים שחקנים אחרים ממקום למקום. על השחקנים לשתף פעולה ולחשוב יחד כדי למטב את היכולות שלהם ולמגר את המחלות. בכדי לנצח במשחק, על השחקנים למצוא תרופה לכל אחת מארבע המחלות המצוירות על הלוח (השחקנים גם מוזמנים להמציא את סוגי המחלות בעצמם. אני הכי אוהב לרפא גזזת, שעלת, שלבקת חוגרת וחמרמורת. כן, הנגאובר הוא המגיפה של העולם המערבי). הם עושים זאת על ידי איסוף קלפים מסוימים, החלפתם ביניהם ומסירתם בתחנות מחקר אותם הם מקימים על הלוח. אבל זה הרבה יותר מסובך ממה שזה נשמע כיוון שבסוף כל תור המחלות זורמות אל הלוח והן גם עלולות להתפרץ אם אחד השחקנים שולף את אחד מקלפי ה"אפידמיק" (אפידמיה = מגיפה) שמוסיפים מנות הולכות ומתגברות של טירוף למשחק. המשחק מתהדר בכך שיש בו כמה דרכים להפסיד אבל רק דרך אחת לנצח.

"פנדמיק" עוצב על ידי מאט לי-קוֹק בשנת 2008. מאז הוא עיצב שני משחקים שיתופיים נוספים: "האי הנעלם" ו"המדבר הנעלם" שזכו להצלחה גדולה למרות שהם לגילאים נמוכים יותר. עם יציאתו זכה המשחק ל…הצלחה גדולה (ציפיתם שאכתוב התפשטות כלל עולמית, לא?). וב-2013 כבר הודפסה מהדורה שנייה של המשחק שהכילה בעיקר שיפורים גרפיים והביאה לעולם את קוביות הג'לי האלה במקום קוביות העץ שהיו בגרסה הראשונה.
יאמי, ג'לי.
לא, זה לא ג'לי. אתה לא רוצה לבלות עוד לילה במיון.

יתרונות:

כיוון שמדובר במשחק שיתופי יש אווירה נהדרת מסביב לשולחן וברגעים של מתח(למשל בשליפת קלפים גורלית) כולם מתכווצים יחד. זו בהחלט חוויה מלכדת. השיתופיות גם מעולה לאנשים שמתקשים עם משחקים תחרותיים ומעדיפים לפעול יחד למען מטרה משותפת. כשפועלים יחד, אפילו הפסד יכול להיות מהנה. אלא אם כן אתה שלפת את הקלף שהוביל להפסד ואז כולם סוקלים אותך עם הקוביות הקטנות האלו. מי ידע שהקוביות התמימות האלו יכולות לכאוב כל כך?

מלבד השיתופיות, שיוצרת אווירה טובה, המשחק מגיע עם אפשרות וויסות של רמת הקושי לשלוש רמות שונות שמאפשרות לשחקנים לא מנוסים טבילת אש נוחה מצד אחד ומאפשרות גם אתגר רציני לשחקנים המנוסים, מאידך.

המשחק מתאפיין במנגנוני משחק מתוחכמים שמצריכים חשיבה משותפת למרות שלעיתים הם נראים קצת מאולצים מבחינה תימתית. כמו למשל העובדה שכדי להעביר בין שני שחקנים, קלף לריפוי מחלה שניהם צריכים להימצא דווקא בעיר המופיעה על הקלף דבר שמצד אחד דורש תכנון רב ויוצר מורכבות גדולה עבור השחקנים 

קלף לריפוי שלבקת חוגרת שהעיר סן-פרנסיסקו רשומה עליו.

קלף לריפוי שלבקת חוגרת שהעיר סן-פרנסיסקו רשומה עליו.

אך מצד שני לא מובן בעליל. למה השחקנים יכולים להחליף מידע דווקא בעיר המסויימת הזאת? החוקרים במשחק לא שמעו על האינטרנט?
גם העובדה שישנם המון גורמים והמון אפשרויות פעולה בכל תור
מצריכה מעורבות של כולם. הקשיים רק הולכים ונערמים ככל שהמשחק מתקדם ומצריכים חשיבה יצירתית וניהול משחק מדוקדק.

חסרונות:

ראשית, לאור העובדה שהמשחק הוא שיתופי ואין אדם שמשחק מולנו, אין שום דבר שיעצור בעדכם מלהטות את המשחק לכיוונכם – מה שמצריך עמוד שדרה מוסרי. אז אם אתם לא מסוג האנשים שדַבֵק בספר החוקים, חווית המשחק שלכם עלולה להיפגם. אבל זה די בקטנה, הבעיה הגדולה יותר עם החוסר ביריב היא שהמשחק עלול להפוך למעין חידה שמצריכה פתרון . במובן הרע של המילה. אני לא מזלזל באנשים שאוהבים לפתור חידות אבל העובדה שאין לחץ ואין יריבות עלולה לגרום לשחקנים להתנתק מהאווירה המשחקית ולתהות מה התוחלת בניצחון שלי את עצמי. (אם אני לא טועה, גם תורת המשחקים, ההיא מהפיזיקה, טוענת שבמשחק יש אינטרסים. ופה אין אינטרס למשחק. הוא פשוט פועל כי הוא פועל)

עוד בעיה גדולה שקשורה גם למשחקים שיתופיים אחרים היא "תסמונת השחקן המשתלט". החוקים של המשחק קובעים שכולם רשאים לייעץ לשחקנים האחרים ולהציע רעיונות לפעולה אבל כל שחקן קובע את פעולותיו שלו. אבל לעיתים נוצר מצב בו שחקן או שחקנים מנוסים יותר מכתיבים את המהלכים של המשחק ולשחקן הפרטי נותר רק הנהן ולהזיז את הפיון שלו בהתאם.

לוח המשחק פנדמיקבעיה ספציפית יותר ל"פנדמיק" בה נתקלתי במהלך המשחק נמצאת בחלוקת התפקידים בין השחקנים. יש תפקידים שהכוחות שלהם ממש יעילים ועוזרים אבל יש כאלו שהכוחות שלהם פשוט לא תורמים שום דבר ובמקרה הטוב הם משמשים פיונים בידיהם של שחקנים אחרים. כמו למשל מהנדסת ההסגר שכבר הזכרתי שמונעת ממחלות להגיע אל הערים בהם היא יושבת. הכוח שלה כל כך מעאפן כך שהיא יעילה רק בספר מצומצם מאוד של תרחישים. השחקנים שאוחזים בדמויות הללו עדיין יכולים לתרום למשחק רבות באמצעות ייעוץ ומתן פתרונות לבעיות אבל עדיין, אם הדמות שלך לא עושה כמעט כלום במהלך המשחק אתה עלול להתאכזב. גם אם בסופו של דבר הצלחתם להציל את העולם מהחמרמורת.

שורה תחתונה: משחקים שיתופיים הם ללא ספק חוויה נעימה ושונה מדרכי המשחק המוכרות ופנדמיק הוא אחד המצטיינים בקטגוריה הזו.

המשחק דובר בהרחבה בפרק 121 של המשחקיה.

* זו אמנם תיאוריה שנויה במחלוקת, אבל היא הכי עסיסית.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *