"אז מה היה לנו" מודל 2015 – חלק 2

2015_games_final

meal ready to eat package meal ready to eat package

בתחילת השנה קיבלתי החלטה שלא לרכוש משחקים למחשב, בגלל השילוב בין הצורך בחסון כספי לבין רגשות האשם מרשימת המשחקים הבתולים שברשותי, שכבר עברה את ה-200, לדעתי. הפיתוי היה גדול, כל חודש יצא משחק מוצלח, נוצץ ומושך אחד לפחות, אבל אני הייתי נחוש ו…כמעט עמדתי במשימה. אמנם לא קניתי אף משחק בודד (בטח לא במחיר מלא), אבל נשברתי פעם או פעמיים מול קימוריה המפתים של "חבילה צנועה" – זו של משחקי "מלחמת הכוכבים", למשל – הרי צריך ש*לבן שלי* תהיה אפשרות לשחק בקליקות החלל האלה, לא? הוא מעריץ גדול! (הוא עדיין לא יודע שרכשתי אותה).

מלבד הדולרים הבודדים שהוצאתי על חבילות אלו, נשאר ארנקי נעול היטב ואפילו פיתויי קבוצת הפייסבוק "משחק החודש" לא פתחו אותו. להפך, לפחות במקרה אחד הצלחתי להניע את חברי הקבוצה לבחור במשחק שכבר היה ברשימה שלי.

אז, מה שיחקתי ב- 2015?

Wasteland 2 – אחד המשחקים הראשונים בהם תמכתי בקיקסטארטר, שיצא בכלל ב-2014, אבל סוף סוף הזדמן לי לשחק. אמנם שוב שממה רדיואקטיבית, מוטנטים ומדבר, אבל המון אופי, אפשרויות לשנות גורלות וחופש פעולה יוצא דופן – כולל היכולת לעזוב אזור בלי לסייע לאף אחד מהצדדים המרכזיים בקונפליקט הראשי שלו, והיכולת לפוצץ את עצמך יחד עם הבסיס הראשי די בתחילת המשחק. בסוף השנה יצאה ה Enhanced Edition ואני ממליץ עליה, כי היא מתקנת את רוב בעיות הממשק והפינות הבלתי מהוקצעות שהיו במשחק.
Gone Home – זה משחק? זה לא משחק? הוויכוח לא מעניין. חוויה אינטראקטיבית, קצרה, שגרמה לי לרצות משחק תפקידים אמתי בו המרחב קטן אבל העומק גדול. סיפור אישי, בילוי טוב לליל חורף.
Borederlands 2 – למרות האכזבה מהראשון, ניסיתי. בגלל ההמלצות, ניסיתי. אבל "ארצות הגבול" ואני לא פשוט מתחברים. סיפור יחסי אדם-משחק מרגש, שיכול למלא סרט נוגע ללב בערוץ "יס וואטאבר". מדוע?  יותר מדי התעסקות ב"איזה נשק כדאי לקחת? ההוא שיורה חמישה אחוז יותר מהר, או זה שיכול לעשות כוויות רבע מהזמן?". פחות מדי גיוון במה עושים. האווירה משעשעת, השיחות נוטפות הומור, הגרפיקה נאה, אבל המפות מבלבלות והמשחקיות חוזרת על עצמה. הסיכוי היחיד שלי לחזור למותג הזה הוא עם Tales from the Borderlands.
Dishonored – פאוור טריפ קלאסי. מתגנבים, הורגים, משתגרים מגג לגג, משם למרזב, לאדן חלון. יש איזה לץ מגלומן שנותן לך עוד כוחות מדי פעם כי בא לו.  מאוד נהניתי מהמשחק – מבניית העיר המרשימה, מההתגנבות, ממגוון האפשרויות לגשת למשימה, אך מצד שני נורא הפריע לי שלכל הדמויות (הגבריות, לפחות) יש ידיים כמו לאנדריי הענק. לצערי התוכן הנוסף להורדה, שדווקא נחשב למוצלח במרשתת, היה בשבילי "יותר מדי מדבר טוב" ולא השלמתי אותו.
Guacamelee – נצר לשושלת "מטרוידבניה", גוואקמילי הוא משחק שלעולם לא הייתי משחק אם לא היה עולה בקבוצת משחק החודש, ולא היה לי אותו במקרה מלפי כן מחבילה צנועה כלשהי. קפיצות, גלגולים, ומהלכי האבקות שונים בעולם צבעוני המבוסס על מיתולוגיה מקסיקנית, המשחק היה חביב עלי מאוד, מלבד שני דברים: משטחולוגיה (Platforming) דרשנית יותר מדי פעם בפעם….וקרבות בוסים. אני לא חובב של קרבות בוסים. לכו תחפשו, בוסים!
Civilization 5 – גם באיטרציה האחרונה מבית סיד מאייר שיחקתי הודות לקבוצת הפייסבוק, ופה עשיתי מה שאני תמיד עושה במשחקי סיב: שיחקתי משחק אחד ארוך ברמה די קלה, ולא חזרתי אליו יותר לעולם. יפה מאוד, אבל יותר מדי התעסקות-מיקרו בשלבים המאוחרים.
Minecraft – בתור אבא אחראי, החלטתי שהבן שלי צריך להכיר את מיינקראפט. זה כל מה שהילדים של היום עושים, לא? מכיוון שלא ממש שיחקתי לפני כן, למדתי להכיר את המשחק יחד איתו. הוא ביקש שלא יהיו מפלצות, כי זה מפחיד אותו, ואני ניסיתי להבין איך מייצרים כל מיני חפצים וכלים. הדרישה לעבור כל הזמן בין המשחק לוויקים למיניהם והחוסר בכיוון בתוך המשחק תסכלו אותי בסוף, והילד עוד לא מרגיש מספיק בנוח עם עכבר ומקלדת לבד, כך שבינתיים המשחק בהקפאה.
Heroes of the Storm – עוד קורבן של משחק החודש, הפעם טבלתי את רגלי לראשונה בתחום ה-MOBA. אני שמח שעשיתי זאת: התחלתי לגלות את העולם הסופר-פופולרי הזה, ואני חושב שזה המשחק לעשות זאת – הוא יותר פשוט מ LoL ו- DotA2, אבל יש בו עומק אסטרטגי, והוא מהוקצע לכדי ברק על ידי החברה הטובה בתחום בעולם. עזבתי אותו בתום החודש משתי סיבות: א- הוא משמעותית פחות כיף בלי חברים לשחק איתם, וכדי להשתפר הוא דורש יותר זמן ממה שיש לי לתת.
Mafia 2 – נישא על כנפי הנוסטלגיה שלי מהמשחק הראשון, מאפיה 2 מצליח לשלב אווירה של תקופה (מוצלחת), עם סיפור (סביר) ואקשן (סביר). למרות שויטו הרבה פחות סימפתי מגיבור המשחק הראשון, עדיין היה די מעניין לוות בנפילתו, אם כי אני חייב להודות שבמורד חצי שנה, אני בקושי זוכר איך המשחק נגמר.
Broken Age – מצחיק איך יש לי היסטוריה ארוכה עם משחק חדש יחסית. זה מתחיל מזה שלא תמכתי ב"עידן שבור" ב-KS, כי חשבתי שיש לו מספיק כסף, ועוד היה לי אז בלוג ופודקאסט ככה שהייתי בטוח שאקבל עותק ביקורת. אחר כך יצא החלק הראשון, אבל לא רציתי לשחק חצי משחק, אז חיכיתי ובסוף רכשתי אותו בכלל בחבילה צנועה שנועדה לממן את המשך הפיתוח…
כשבסוף *כן* התחלתי לשחק בו, למקהלת אנשים שכעסו על המפתחת והתאכזבו מהמשחק (כגודל הציפיות…)  הוא היה…לא רע. נאה וייחודי במראה, פשוט לשליטה ומשעשע במוזרותו, מאוד התחברתי אליו. אבל, לאט לאט התחלתי להרגיש שהוא לא עמוק וגם לא רחב – לא היה בו הרבה *מה לעשות* , ובחצי השני הסיפור, שהתחיל כמשהו ביזארי שצריך לפענח, סתם נשאר מוזר ולוקה בחסר בתחום ההסבר. גם חלק מהחידות בסוף ממש היו על הפנים. סה"כ חוויה חיובית, אבל כאמור, אני לא שילמתי מחיר מלא עליו.
Simon the Sorcerer  – רציתי להראות לבן שלי משחק הרפתקה, ועוד בעברית! לקח לי שעתיים לגרום למשחק לפעול, דקה להבין שהעברית לא עוזרת לילד שעוד לא יודע לקרוא, ועשר דקות להחליט שאני לא מסוגל לשחק ב 640×480 בחלון קטנטן בימינו.
South Park and the Stick of Truth – הזוכה בתואר "זה ששיחק אותה קשה להשגה השנה", המשחק של סאות'פארק לא זמין לרכישה מישראל, כנראה בגלל חשש לא ברור של יוביסופט מתגובת ישראלים על כך שאפשר לשחק "יהודי" בתור מקצוע. לא ברור לי כל כך, מכיוון שיהודים יש הרבה גם בחו"ל, אבל ניחא, לא היה נורא קשה לקנות עותק (רמז: פרוקסי). המשחק מוצלח – לדעתי זה המשחק הראשון של סאות'פארק שיצא מוצלח, ומשלב את הסאטירה הידועה של הסדרה, עם קלישאות סוגתיות והומור הגועל העוד-יותר-ידוע של הסדרה. אין אפשר משחק אחר בו אפשר להילחם בעוברים, חייזרים זומבים ותלמידי כיתה ו', תוך שימוש במהלכים הקטלניים של "ברית מילה" ו"סביבון". היה מצחיק.
Monaco – משחק עצמאי, שיתופי, של התחמקות ופשע. האמת משחק חמוד, אבל יצאתי מאוכזב. מכל מה ששמעתי עליו, ציפיתי ליותר מדי, כנראה, אבל משהו בממשק או בהגשה לא התחבר אלי. הוא מרגיש "חמוד" ואני לא מצליח להתייחס להתגנבות שם יותר מדי ברצינות. מה גם שפחות מעניין אותי כמה זמן לקח, ואחרי 20 שלבים מבחינתי זה כבר חזר על עצמו יותר מדי.
English Country Tune – משחק החידה המשמים של השנה, מבחינתי. כדור מתגלגל לאורך צורות תלת מימדיות וצריך להביא אותו לנקודה מסוימת בלי שייפול בדרך. אין סיפור, אין אווירה. לחובבי הז'אנר.
Alan Wake – חוויה מעניינת איפשהו בין אימה (אחת הסוגות השנואות עלי) לפעולה. שימוש מעניין באור וחושך, אבל עדיין משחק שדי נמרח ודי אטי. בניגוד מפתיע, ההרחבה (American Nightmare) לוקחת כיוון אחר לגמרי, שזה מאוד מרענן להרחבה, ובה הרבה יותר "פעולתי" וגם סוריאליסטי, עם שימוש נכון בלולאת זמן.
Antichamber – משחק מגרה מוח…בעקרון. משחק חידה תלת ממדי מגוף ראשון, עם גרפיקה מינימליסטית ומבנה שמשתנה ככל שהשחקן מתקדם, זה היה אמור להיות בדיוק כוס התה שלי, בהתחשב בחיבתי לפורטל. אבל…זה לא. המשחק מסתיר מהשחקן דברים. המשחק דורש *המון* שוטטות חוזרת באותם מסדרונות, בתקווה לגלות משהו שהשתנה, דרך שנפתחה. הגרפיקה בנויה כך שהיא מסתירה דברים מהשחקן אלא אם הוא עומד בדיוק במקום הנכון, וטעות בפתרון חידה מסוימת יכול לדרוש שוב ריצה במסדרונות ארוכים רק כדי להגיע לנקודה של החידה. אין שמירות, ואין הגיון ברור למה שקורה, או אפילו סיפור רקע. אחרי *עוד* פעם שנתקעתי, התבלבלתי ותוסכלתי, הסרתי את המשחק מהמחשב.
Company of Heroes 2 – "פלוגת גיבורים" הראשון הוא אחד ממשחקי האסטרטגיה-בזמן-אמת האהובים עלי בכל הזמנים. היו לי לא מעט ציפיות מהמשכו, אף על פי ששמעתי ביקורות צוננות כמעט כמו השלג הרוסי שהוא מדמה. לצערי, למרות החיות וההרגשה של מלחמה, לא התחברתי למערכה לשחקן יחיד, והרגשתי שצריך לזכור יותר מדי דברים: איך מפעילים את היכולת המיוחדת של הזחל"מ הזה, מה ההבדל בין טנקים 1,2 ו-3, האם לכל המהנדסים שלי יש להביור כבר, או לא? בשיתוף עם תפריט ראשי עמוס אפשרויות לא-רלוונטיות, פרסומות וכל מיני תוספים שונים ומשונים, התחיל להימאס לי.
ההרחבה Ardennes Assault הביאה איתה מערכה דינמית מעניינת וצבא חדש, אבל אחרי 5-6 משימות הרגשתי שאין לי סבלנותץ זה שהמחשב כתש אותי במשימה מסוימת, שדמתה יותר למשחק מרובה משתתפים מאשר למערכה לשחקן יחיד הייתה הקש ששבר את גב גמל המדבר.
Cave Story – וואלה, אני לא מבין מדוע המשחק הזה קצר כל כך הרבה שבחים. גרפיקה פשוטה, שליטה סבירה-מינוס, המון הלוך-ושוב, סיפור מוזר ולא ברור וה-Pet Peeve שלי: קרבות בוסים.
Planescape Torment – המשחק הוותיק ברשימה, וגם אחד שהצלחתי לשחק הודות לקבוצה החודשית. אני לא לגמרי בטוח שהוא משחק התפקידים *הטוב בכל הזמנים* אבל הוא בהחלט יותר אקסצנטרי ומעניין מרובם, ואם הממשק שלו לא הזדקן בחינניות, לפחותת היו מודים לרזולוציה גבוהה. לבבות של שדים, ומבוכים שנכנסים לכיס צריכים להופיע ביותר משחקים.
Bernband – חלק מניסיון קצר לנסות משחק חינם אחד ביום, ברנבד הוא יותר חוויה מאשר משחק. חוויה של שוטטות בעיר זרה וחייזרית זה נשמע מעניין, אך לצערי אזור השוטטות די מוגבל – גם בגודלו, ויותר מכך במה שניתן לעשות ולראות בו. הורידו, נסו לעשר דקות ומיציתם.
Mushroom 11 – המשחק הכי חדש ששיחקתי השנה, משחק חידה מבית היוצר של איתי קרן, אביו של Rope Racket. משחק חידה בעל מכניקה מקורית ורקע פוסט-אפוקליפטי-מלנכולי.  בעוד הבן שלי אוהב לדחוק את הגוש הירוק במרחבי השלבים, עדיין לא הצלחתי לסיים את המשחק עקב חוסר בכשירות אצבעות מתאימה, לדעתי.
Shadow of Mordor – אחד המשחקים האלימים ששיחקתי, פירטתי מחשבותיי עליו בעבר. סה"כ…מוצלח.
Full Mojo Rampage – משחק שקניתי…איפשהו. לא יודע. אין לי זכרון של זה, ולכן אני מניח שזו תנובה של אחת החבילות שרכשתי במשך הזמן. אם אבא דיאבלו ואמא נט-האק היו מלבישים את הצאצא שלהם בתלבושות וודו, זה המשחק שהיה יוצא. נעים לעין, מאתגר, אבל גם די רפטטיבי, הפסקתי לשחק אחרי שלא הצלחתי לעבור את ה"קווסט" השני מתוך…לא יודע, עוד לא פתחתי אחרים. לבחור סט כוחות, לנסות, למות, לנסות שוב, אולי לעלות דרגה מדי פעם. חביב.

Hotline Miami  – טוב, אולי זה אפילו יותר אלים מ"אססינז קריד: מורדור", די ציפיתי לשחק במרוצי הנאון והמוות של מיאמי, אבל זה כנראה פשוט לא משחק שאני בנוי לו. לקח לי חמישה או ששה ניסיונות לעבור את השלב  הלימודי, ובשלב האמיתי הראשון בקושי הצלחתי לצלוח אתה חדר השני. זז, מת. זז לשם, מת. מנסה לזרוק צינור, מפספס, מת. מנסה לזרוק צינור, פוגע, לוקח רובה, מת….וכו' וכו' וכו'. אחרי עשרים או שלושים מיתות, פשוט ויתרתי. אולי זה השימוש במקלדת ועכבר במקום בקר. נגיד שזה זה. או שאני סתם זקן.
SteamWorld Dig – זוהי ההפתעה של השנה, מבחינתי. משחק חפירה, מעין שילוב משועשע בין דיגר וספלנקי, עם הרבה יותר חן משניהם, והרבה פחות קטלני.  הסביבה הרובו-סטימפאנק-מערבונית מצוינת גם היא, ובעוד זה לא משחק שתספרו עליו לנכדים, זו פנינה מוצלחת ביותר.
Capsized – עוד משחק שהגיע מהחפירה המתמשכת בבק-לוג, זהו משחק פלטפורמה המתרח בעולם חייזרי, ומספר את סיפורם של אסטרונאוטים המנסים לברוח מפלנטה עוינת. בעוד השליטה נוחה ומקפצת, ומגוון כלי הנשק גדול, מצאתי את המשחק כחוזר על עצמו, ואפילו הצלחתי להתקע באחד השלבים המתקדמים עקב חוסר יכולת להרוג את הבוסים..ברמה הקלה. נמחק!
Contraption Maker – שלוש מילים: The Incredible Machine. זהו, עכשיו לכו שחקו…הבן שלי מאוד נהנה בינתיים, ואני נהנה שהוא מפעיל את המוח.

Card City Nights – סוג של משחק ובתוכו משחק. סיפור המסגרת עוסק על נערה שמגיעה לעיר חדשה, המאוכלסת בדמויות של משחקיהם הקודמים של המפתחים (יוצרי Ittle Dew המשובח) ומתחילה להתחרות במשחק קלפים שמשלב בין מג'יק ואיקס-מיקס-דריקס איכשהו. כנרה יותר מתוחכם ממה שאני נותן לו קרדיט, אבל בינתיים ההגשה וההאווירה לא עשו לי חשק להכנס לעומק משחק הקלפים, לבנות חפיסות ולהתמיד בתחרות. אולי יום אחד…
Consortium – משחקי תפקידים לרוב מביאים עלילה סוחפת (או בנאלית) על פני רקע של ארצות פנטסטיות או עולמות מוזרים. אזורים נרחבים שמאוכלסים בדלילות, ופה ושם כמה דמויות שמוכנות לתת לך משימה אחת ויש להם שתי שורות דיאלוג – במיוחד בז'אנר המקוון. "קונסטורטיום" הוא מעין אנטיתזה: זהו משחק תפקידים בו דמותך קבועה ולא ניתנת לעיצוב, שהמרחב הפיזי בו הוא מתרחש מצומצם מאוד (מטוס אחד) כמו גם מרחב הזמן (בערך שעה של חיים). אין הרבה דמויות, אבל לכל אחת יש המון מה להגיד, וכמות האינטראקציות בין השחקן לביניהן, ובינן לבין עצמן גדולה מאוד. זו לפחות הכוונה. כוונה אצילה, אני מסכים, אך הביצוע רחוק ממושלם. הדמויות עדיין שטוחות מאוד, הסביבה המצומצמת עדיין מאוד מוגבלת בכמות הדברים שניתן לעשות בה (בהשוואה, נניח, ל Gone Home) או במראה שלה, והרעיון של משחק בתוך משחק די מיותר. עם זאת, זה מוצר מיוחד, ואני שמח שיצא לי לטעום ממנו.
Metro 2033 – מטרו הוא המשחק שחתם עבורי את 2015. מהביקורות שקראתי ציפיתי למשהו יותר מפותח מאשר ימ"ר מסדרונות, אבל אם אמנם התאכזבתי בתחום הזה, לפחות קיבלתי ימ"ר מסדרונות די מוצלח עם עשרים טון של אווירה. משחק קודר, עצוב, ואנושי, שמדגיש את האובדן בתרחיש פוסט-אפוקליפטי וכן את הסכנה המתמדת. אני שמח ששיחקתי בו. אמנם ציפיתי ליותר יכולת להשפיע מוסרית על הסוף, ולא התלהבתי מהדרך האטומה והמוזרה בה המשחק מחליט אם ללכת לכיוון הסוף ה"בסדר" או ה"טוב", אבל אין ספק שזה משחק מיוחד. אני לא יכול לחשוב על ימ"ר אחר בו ביליתי זמן רב כל כך בעמידה ללא מעש והקשבה לשיחות האנשים שסביבי, בדרך כלל לא מתוך זה שאין אפשרות להתקדם (א-לה HL2) אלה פשוט כי השיחות עניינו אותי.

,

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *