על מי מצולות- Lords of Waterdeep

קופסא2 לורדים

אם אתם לא חיים על כוכב אפסילון xc347 , כנראה שנכנסתם למרכז קניות לפחות פעם אחת בחייכם (לא שיש לי משהו נגד תושבי אפסילון xc347, פשוט מרכזי הקניות שם זה ממש לא זה).
אם כבר נכנסתם למרכז קניות כלשהו, כנראה יצא לכם להיתקל באיזה ילד בן שנתיים שנשכב על הרצפה צורח, מתפלש במיטב תוצרת האף שלו ומורח אותה על רצפת הקניון ובאבא שמשיב לו בפנים סמוקות שהוא הולך.
הוא הולך.
הוא מזהיר אותו שהוא הולך.
שאם הוא לא יקום, הוא ילך.
שלא ינסה אותו…

מאבקי השליטה הם חלק מחיינו והגיע הזמן שנודה בזה: אי שם, עמוק בתוך כל אחד מאתנו, מתחבא יצור קטן, נאלח ותאב שליטה.
אנחנו יכולים לזרום איתו, אנחנו יכולים להתנגד לו, או שאנחנו יכולים פשוט לשחק משחקי קופסה.

המשחק "אדוני ווטרדיפ" (Lords of Waterdeep, להלן, לורדים), מספר בדיוק את הסיפור הזה.
במשחק, השחקנים נאבקים על השליטה בעיר מי-מצולות, עיר ואם בעולם "ממלכות נשכחות" של משחק התפקידים "מבוכים ודרקונים". השחקנים מגלמים לורדים שושואיסטים ששולחים את סוכניהם כדי למשוך בחוטים, לגייס הרפתקנים, להשלים משימות ו…. לסיים את המשחק עם הכי הרבה נקודות ניצחון. מקורי.

שושואיזם בהתגלמותו

שושואיזם בהתגלמותו

המשחק מורכב משמונה סבבים בהם כל שחקן בתורו מניח סוכנים שלו על הלוח ושולח אותם למשימות. חלק מהמשימות הן משימות גיוס משאבים (כסף, כוח אדם וכיו"ב), חלקן עוסקות בהשגת מידע, בהשתלטות על מבנים או הפעלת אינטריגות שאמורות לסכסך עוד יותר בין השחקנים. אבל גולת הכותרת של המשחק היא שילוח הרפתקנים להשלמת משימות המעניקות לשחקן את נקודות הניצחון המיוחלות ולפעמים גם מפרות את יכולותיוך כלורד תחמן ותככן. והרי, מי לא היה רוצה להשתפר כלורד תחמן ותככן?

המשחק עוצב על ידי פיטר לי ויצא לאור ב- 2012 על ידי חברת Wizards of the Coast .
למי שלא מכיר את "מכשפי החוף", זוהי החברה האחראית על "מבוכים ודרקונים" (D&D) עליה נחפר כל כך הרבה במשחקיה כך שסביר שאם אתם כבר פה, אתם יודעים על מה מדובר.

ווטרדיפ ממעוף הציפור

ווטרדיפ ממעוף הציפור

משחקי לוח מתחלקים, בגדול, לשתי אסכולות. גם מידע הזה נדון פה במשחקיה כבר כמה פעמים, אבל אני מניח שגם אם נשים פה לינקים, אתם לא תטרחו ללחוץ עליהם, אז נסביר בקצרה:
יורו-סטייל ואמריטראש.
בהכללה, משחקי היורו-סטייל (שמקורם בדרך כלל מאירופה) מתאפיינים במכניקת משחק מתוחכמת ומאתגרת אך בעלת מינימליזם הפקתי. בעוד האמריטראש (שמוצאם מארצות פסל החירות וחמאת הבוטנים) מתאפיינים בקידוש הפלאף – ערכי ההפקה והסיפור ומכילים לרוב אינסטנט אקשן שלא משאיר הרבה מקום לתחכום.

עד יציאת הלורדים לאוויר העולם, המשחקים של מכשפי החוף נטו לעמוד בצד האמרי-טראשי של הסקאלה. אולם דווקא הלורדים של ווטרדיפ הוא משחק בעל מכניקת השמת העובדים (שנדונה כבר בפוסט שלי על קרקסון) אירופאית מובהקת והוא חלק ממגמה שרק הלכה והתחזקה מאז של שילוב האסכולות והבאת עולם משחקי הקופסה למצב המעולה בו הוא נתון היום.

יתרונות:

הגרפיקה, העיצוב, הסדר…
כיאה לאחת מחברות המשחקים הוותיקות והגדולות בארה"ב, WotC לא חסכה בהפקת המשחק. המשחק יפיפה. לכל שחקן ישנו לוח קטן שנועד רק כדי לעשות סדר בזרם הסוכנים, המשאבים והמשימות שברשותו.

ממממ, OCD...

כן, כן. בדיוק שם…

גם בקופסה עצמה, לכל חלקיק משחק יש את מיקום מדויק על המילימטר אבל עם אפשרויות שליפה מהירות, תחכום ודיוק שרק הקוסמים יכלו להרשות לעצמם. ה-OCD  שלי לא יודע את נפשו מרוב שמחה.

פשטות יחסית וזמן לימוד משחק מהיר יחסית: עקרונות המשחק של הלורדים פשוטים מאוד ומאפשרים לימוד מהיר של המשחק וחווית משחק קלילה וזורמת. גם השחקנים שמבלים את התורות שלהם בשעות של חשיבה ותכנון לא יצטרכו הרבה זמן כדי לקבל וליישם החלטות במשחק מה שגורם למשחק להיות בעל זמן משחק נוח של כשעה למשחק. (וכשעה וחצי אם משחקים בחמישה שחקנים).

עוד יתרון שיש ללורדים הוא שכמשחק השמת עובדים, אין המון לחץ. אתה מנהל את העובדים שלך ורץ בקצב שלך. יש מעט אינטריגות שמייצרים קלפי האינטריגות ויש גם עניין לתפוס ראשון את הנקודות החשובות לך, אבל בסופו של דבר במשך המשחק המשאבים מתאזנים והשפע על הלוח לא מצריך התכתשויות קרובות.

חסרונות:

בהמשך ליתרון שהוזכר לעיל, הבעיה המרכזית בלורדים היא שאין כל כך אינטראקציה עם השחקנים האחרים. אתה במרוץ כדי להשיג הכי הרבה נקודות אבל אתה פחות או יותר במרוץ מול עצמך. כאמור, האינטריגות לא ממש מייצרות אינטריגות והשפע על הלוח מטשטש את מלחמת הקיום. המכניקה המרכזית שמלווה משחקי השמת עובדים, תפיסת המשאבים לפני שאר החברים, מאבדת ממשמעותה כיוון שרוב הפעולות בלורדים לא מצריכות תכיפות. אם למשל, לא הספקת להשלים את הקווסט בסיבוב הזה, אתה כנראה תזכה להשלים אותו בסיבוב הבא(בניגוד למשחקי השמת עובדים טובים בהם תפיסת המשאבים הנצרכים היא קריטית). זה לא נעים כששחקן אחר תופס את המשאב שרצית אבל ברוב המקרים זו אינה קטסטרופה כך שאם אתם מתים על הלחץ וההתגוששות, אתם לא תמצאו הרבה ממנו פה.

עתה אנו מגיעים אל החיסרון הבא: כישלון מוחלט ביישום התמה של המשחק על המכניקה.
זה אולי לא ממש חשוב לחלקכם אבל נשאלת השאלה, מדוע בחרו מכשפי החוף ליצור משחק של לורדים הנאבקים על שליטה אם בעצם אתם כמעט ולא מתנגשים? אבל חוסר ההתאמה של התמה יורד גם אל הפרטים הקטנים. מבחינתי, אין שום משמעות לעובדה שהקוביות הלבנות מייצגות אנשי דת ואילו הסגולות מייצגות מכשפים. גם אין משמעות לאיזו משימה אתה שולח את אנשיך – בסופו של דבר המשחק מתמצה לשורה הבאה: אני צריך שלוש קוביות סגולות ושתי לבנות כדי להשלים את המשימה הזאת. זו כל המעורבות הרגשית שתקבל…

משימה- קח שתי קוביות שחורות וכתומות וארבע שקל.

משימה- קח כמה קוביות שחורות וכתומות וארבע שקל.

חסרון נוסף הוא שככל שמספר השחקנים עולה, רמת התחכום הנדרשת מהמשחק יורדת. זה אחד המשחקים היחידים שאני מכיר שמאפשר משחק ביותר משני שחקנים אבל משוחק הכי טוב בשניים. כדי שזמן המשחק יישאר נוח, חוקי המשחק מורים לשחקנים לקצץ את מספר הסוכנים שלהם עם כל שחקן שנוסף. הבעיה היא שככל שמספר הסוכנים מצטמצם כך מצטמצמות גם מספר אפשרויות הפעולה של השחקנים והמקום של האסטרטגיה, התכנון והתחכום מצטמצם אף הוא.

החיסרון הזה עשוי להתברר גם כיתרון כאשר אתה מתקשה למצוא הרבה שחקנים.

 

שורה תחתונה: הלורדים של ווטרדיפ הוא משחק נהדר ל2-3 שחקנים. הוא כיפי וזורם ולא דורש המון הכנה ותכנון.

, ,

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *